אני סוף סוף בחופש.
טוב, זה לא ממש חופש בהתחשב בכמות העבודות שיש לי להגיש. אבל עדיין קצת אוויר לנשימה.
הלכתי היום לקניון. בדרך כלל אני לא אוהבת לעשות שופינג בקניון, אני קונה הכל דרך האינטנרט.
״תהל, את רוצה שאני אביא לך סטירה? אני אביא לך סטירה אם עוד פעם תפילי את החולצה לרצפה״.
אני שומעת את הצעקות האלו.
אני רואה אמא צעירה צועקת על הילדה שלה, היא נראית בת שנה כמעט.
אני בהלם.
אני לא מבינה איך אמא יכולה לדבר ככה לבת שלה.
לא מבינה איך אפשר לדבר ככה לתינוקת, כשהיא לא יכולה להגיב.
אני שמה לב איך האמא מדברת בנייד שלה עם איזו חברה בקולי קולות, לא מתייחסת לבת שלה שאיתה, הבת שלה רוצה ממנה מעט יחס אז היא בוחנת את התגובה שלה בכך שהיא מפילה לה את החולצה שהיא רוצה למדוד לרצפה.
אני לפעמים לא מבינה או שאולי אני לא מציאותית.
אני לא יודעת איך אפשר להתנהג כך.
ישנם זוגות שעוברים גיהנום עד שהם מצליחים להביא ילד לעולם. זה לא דבר של מה בכך.
ואז אני רואה אמא שמעיזה ככה להתנהג לבת שלה.
אני יודעת שברגע שאחליט שאני רוצה להיות אמא אני אעשה את זה בלב שלם, שאגיע למצב שבו אקריב את כל חיי לילדים שלי.
שאני אוכל ללכת לטייל איתם ולהתייחס רק אליהם, וברגעים שבהם אני איתם אז שיזדיין כל העולם, כל היחס שלי יופנה אליהם.
אלו רגעים בחיים שלדעתי בונים אותך, שמראים לך איך *לא* להתנהג.