פריצת המסגרת בתוך המסגרת

פגשתי אותה בצ׳אט בחדר חרדים. היא דתיה, כך אמרה.

שוחחנו. היה מרתק אני מודה. גם מרגש.

נורמטיבית, מן השורה. בנקאית (לדבריה), קולה צרוד וחושש, אבל מלא תשוקה.

קבענו להיפגש.

ובסוף שאלתי: תגידי, מה הסוד שלך? מה החלום?

קרחת.

כן קרחת, היא רוצה לעשות קרחת, נראה לה מדליק ומגרה מאוד.

רק שקרחת ומטפחת לא הכי ביחד.

לא יודע.

היא דתיה ונשואה, רוצה להכיר ולנסות אבל בלי מפגש, רק וירטואלי.

פנתה אלי במייל ובקשה.

לנסות או לא?

מצד אחד מתרגש, מצד שני חושש

היא ספרה לי שהיא מאוננת לעיתים קרובות. כלומר כמה פעמים בשבוע.

בעדינות שאלתי איך? (עם היד)

באיזו תנוחה? (על הבטן אגן מוגבה)

ואיך הולך? (לפעמים מתסכל כי לא מתקדם, ולעיתים מסעיר)

 התרגשתי, אני מודה.

קניתי און ליין ב300 שקל ויברטור קטן ונחמד. השארתי לה בקבלה של המשרד בו היא עובדת ושלחתי לה הודעה: יש לך חבילה ממני בקבלה. תפתחי רק כשאת בבית לבד!

היא טסה הבייתה, נכנסה לחדר ופתחה, בתחילה נבהלה, אבל אז קלטה את הקטע.

בערב שוחחנו, אמרתי לה: זו לא מתנה, זה שלי.

את משתמשת בזה רק אחרי שתקבלי רשות ממני.

ומאז ועד היום עשתה הרבה מאוד בשביל לקבל אישור שימוש.

והיא לא מבינה שרק לדמיין אותה מפשילה חצאית ושוכבת על הויברטור שלי כשבראשה כיסוי, זה הכי אוחח בשבילי בעולם.

וזה בלתי נמנע לחשוב על עצמך.

איכא נהיית מה שאתה, איה ה׳נאמנה׳ שלך.

כאב של אהבה למסורת 

כל שבת זה קורה.

בשעת קריאת ההפטרה אני יוצא למרפסת בית הכנסת. ההפוגה שלי בתפילה.

כל שבת באותה שעה בדיוק היא צועדת מעדנות לבית הכנסת.

הדורה על עקבים, בעלה מחשובי המתפללים, סוג של גביר מקומי.

כל שבת אני מחכה לה במרפסת, היא עוברת, מתקרבת, אומרת שבת שלום ומייד משפילה את המבט.

כל שבת אני עונה לה, שבת שלום, וכשהיא מרימה את מבטה אני אומר: תודה.

השבת הגזמתי, במקום רק תודה, אמרתי: את עושה לי את השבת, תודה. ליבי רעד לרגע, רק עד לרגע שהיא עצרה ואמרה: שווה להתאמץ בשבילך.

#זר לא יבין זאת

להיפגש ב׳אלף׳ בין המדפים, בין האנשים והנשים.

להיתקע זה בזו ׳בטעות׳.

חוויות מגזריות בלבד. חוויות מסעירות.

היא עובדת כיועצת נישואין לציבור החרדי באלעד. באה מהשומרון שלש פעמים בשבוע.

בבוקר שלחה לי תמונה עם שתי זוגות תחתונים ושאלה, איזה ללבוש.

אחד היה שחור של סלוגי

השני לבן של סבתות.

כתבתי לה: תראי לי מה עוד יש במגירה?

היא סרבה.

לא עניתי לה יותר.

היא נסתה כמה פעמים במשך השעה הבאה. הראיתי שראיתי את ההודעה, אבל לא הגבתי.

ב10:30 היא כתבה: היו אצלי זוג הבוקר, לא הייתי מרוכזת בגללך. בבקשה אל תתעלם ממני. תענה.

עוד רבע שעה יבוא הזוג הבא, אני חייבת להיות מרוכזת, אל תהיה רשע.

שלחי לי תמונה של התחתונים שבחרת בסוף. עניתי.

יש, תודה מיד שולחת. היא ענתה.

רגע! כתבתי.

אני רוצה תמונה של התחתונים בתוך התיק שלך..

לאא, למה? אתה יודע שאני שונאת להיות בלי.

לא הגבתי.

היא המשיכה לכתוב.

לא הגבתי.

אחרי עשר דקות הגיעה תמונה של תחתון סלוגי שחור מונח בתיק.

הצלחה בייעוץ, כתבתי, וצירפתי לב אדום אוהב

כך נשאלתי על ידי בלוגר (מאוד מוערך) על הפוסט הקודם שלי.

עניתי: אמת.

עוד זוכר אני את המחשבות כל אימת ששבתי ממפגש.

רק דבר אחד עבר בי:

כמה אנשים צמאים למגע של טירוף ותאווה של קצה, מסתובבים בעולמנו ככה. כמוני, כמו שהייתי, כמו שעודני.

נפגשים בשני רכבים בחניון של בנין משרדים, חצאית רחבה של מתנחלת, מטפחת ראש מכסה, משקפיים על המטפחת.
היא מטופחת, יחסית.
אני חושש, גם היא, אבל קבענו להיפגש.

עיניה גדולות, שחורות. תאווה בהן.
אני מביט לתוכה, היא יפה, רואים שהיא אמא, רואים שהיא ילדה לא מעט.
זה מגרה אותי מאוד.

כל מה שאני רוצה זה לגעת בה. לשלוח יד.
אבל איך?
התקרבנו, עמדנו מאחורי הוואן שלי, קרובים מאוד, לא מדברים.
מריח אותה, ריח לא לי.
מרגיש את החום שלה. הוא זר לי.

היא מתקרבת, נצמדת. עומד לי, לא נוח.
תסתובבי! אמרתי פתאום בלי לחשוב.
היא הסתובבה מיד.
ליטפתי אותה, את החצאית שלה, את הטוסיק, הרגשתי. מגע נעים, חם, רך, מתמסר.
ליטפתי את פנים הירכיים, נגעתי סביב. היא נכנעה, התמסרה, פישקה רחב, הבליטה אחוריה כאומרת קח אותי, פשק אותי, בתק אותי.
ואז מישהו בא, התנתקנו, היא הסתובבה.
עיניה אמרו שהיא לא שבעה.

קבענו להיפגש מחר.
אני עדיין לא נושם.