כי היא תקועה לך עמוק עמוק בתוך הראש .
דוגמא להתיימרות?
יש לי פרופיל ארוך ארוך עד כאב שנכתב כתרגיל ספרותי כשהייתי ילדונת. אני תמיד משאירה אותו כי אני נהנית מהתוצר וכלל לא אכפת לי מה קוראים ומי הקוראים כי הוא לא נכתב למטרות שלשמן אנשים חושבים.
מעשה באחד בצט שהלין על חוסר האותנטיות והבנאליות של נשים וא.נשים שכותבים כאן וכיצד הוא הגיע למסקנה הכה עמוקה וכה מעמיקה הזו?
הוא שאל אם עיני שחורות (בחושך , לפעמים , כשהמוח שלי רותח כמו קיטור ולמי שמתקרב) ועניתי חומות ועל זה קם ונפל כל נסיונו לדובב מדוע אנשים מנסים בכוח לספר את חייהם ולא הם עצמם או שיט רהוט אחר שרק בלשטן מקצועי מוצץ כמו גבעול מתחת גשר.
הי , טמבל, אני לא כותבת בשביל אף אחד וגם לא בשבילך . אם עומק נמדד בצבע עיינים , אם אתה חושב שכולם חייבים לצאת עמוקים וחמורי סבר ושכל בשבילך אתה הטמבל מבינינו. הדבר הכי מדוד ונכון שלמגתי במהלך 33 שנות קיומי - הוא שאף אחד לא סופר אותך. המחשבה שמישהו פה נתון לחסדיך ולטעמך הקולינרי בכתיבה היא האם אמא של הרדידות , האגוצנטריות והטיפשות - של אדם שלא נגמל מלגעת לעצמו בבולבול ולהרגיש שהוא המוצץ המרכזי על הבמה. תתבגר.
ולעניינו , אם היה אכפת לי מי קורא אותי הייתי טורחת להגיב אבל זה לא. זה פשוט היומן הוירטואלי שלי בו כשמתחשק לי להיות בוטה , חזירה , עדינה , להקיא חצאי מחשבות מהבטן או סתם לסתום ולהטמטם אני כל אלה ויותר. עכשיו תמצצו זין או משהו זה יותר טוב מלנסות לנחש ולרדד אחרים דרך חריץ השובכה מחדרכם במגדל השן המפוברק.