שום כלום

דיברתי עם מישהו שהסביר לי שהייתה לו נשלטת 24\7  , די שבורה, די כבדה (150 ק"ג) - 

שהייתה שפחה במלוא מובן  המילה, שירתה אותו בכל דבר עד שהם עברו לחיות ביחד- 

ושאין לו העדפה "במיטה" - ושהסקס שלהם לא היה משהו שהוא אוהב או שונא זה היה מעל מילים .

שפעם הוא הגיע להצליף בה עד זוב דם והוא נכנס לזה בלי יכולת להבחין וכל הזמן ה-ז' שלו אם תסלחו לי , 

"בכה" והיא הייתה כמו בהיפנוזה וכשיצאה הודתה לו על כל "הטוב" הזה - באמת באמת מקרב לב. 

וזה נתן לי קצת חומר למחשבה , 

בעיקר שזה אדם שיש לו תכונה נדירה שדומה לשלי, 

ולכן אולי כמו אמונה טפלה אני מייחסת משהו בדמיון התכונות- לדמיון הנפש. 

בכל מקרה הגעתי לדבר עם אותו אדם כי עניין אותי לראות שהוא מפרסם שוב ושוב 

חפצים דוממים בתנועה, התפתחות של צמחים , הבזקים של מראות שקופות וגופי אנשים בשרירים רפויים ואוחזים ... 

אז שאלתי אותו יום אחד אם הוא מרגיש מיניות מדוממים , אם הוא כמוני יכול להביט בחלודה נוצצת בחשכה ולהרגיש כמו בטראנס , על

הקצה של אורגזמה ולשפשף חזק חזק את הדגדגן על הקיר, אם הוא מעביר אצבעות על בליטות ושקעים בשולחנות עץ בקועים ... 

התשובה שלו הייתה שכן, ושכל מה שהוא מפרסם הוא פשוט את הדחף המיני שלו .

אני משערת שאפשר לומר בשפה מתקדמת שזה פטישיזם כלפי דוממים והחי- בדומה קצת למשיכה לכפות רגליים אני יכולה לגלות תחושה

מינית לדוממים, מצבים בחומר, בניינים (כן , יצא שהשתפשפתי במבנים עצומים ששלדי המתכת הצבועים שלהם החזיקו ניצוץ צבעוני  

 מחלונות הזכוכית וזה די גמר אותי).

הנה סרט בנושא למי שמעוניין :

הרבה פעמים אני קוראת בתמיהה (ואולי קצת קנאה) 

על אנשים שרושמים על הצורך שלהם באהבה יחודית, 

על כתיבתם את ערכם שלהם , 

על שנאתם למין האנושי ובטחונם בניצחון דעתם על האחר- 

ואני מגלה שאלה חלקים חסרים אצלי, 

אני לא אוהבת להביט בתמונות שהדגש בהם אנושי, 

אני אוהבת ערבוב חושי, ערבוב אנושי בין הטבע לאדם, 

מעדיפה תמונות של אדם מביט קדימה בלי גישה לעיניו - 

מעדיפה דוממים שיש בהם משהו מהאנושי , 

ובקצרה הצורך הכי עמוק שלי הוא להשתחרר מהאנושי ולהתחבר לעולם , 

או להשתחרר מהעולם ולהתחבר ליחודי שבאנושי- 

ובכל אלה אני מרגישה שהזיקה הכל כך הדוקה "לעצמי" כזה חוטאת למטרה, 

אני לא חשה יחודית במארג של סיבות ודברים , אני חשה יחודית רק כשאני חלק עמוק מהכלל , 

אני חשה שדווקא הכלל חושף את היחוד של הפרט , 

ולכן לדבר על עצמי מעיק כל כך לי , 

ולכן אני לא יכולה לשנוא אף אדם באמת- 

כי כשאני מביטה בפניו של אחר - אני לא יכולה להפסיק לתהות מה בדיוק יהיה המבט שלו כשהוא גומר, 

ואיך אני אמורה לשנוא מישהו\מישהי \משהו שאולי יום אחד יהיו במיטה שלי , או שיכלו להיות במיטה שלי . 

איך אתה שונא מה שיכול להיות בך , קרוב אליך, חם בתוך גופך ? . 

כל אחד יכול להיות יפה , 

זה רק עניין של נחישות והתמדה ותגלה בו בדיוק מה שהופך למעורר תאווה

(כן, זה נכון גם לרוצחים . אני בספק כמה רע וטוב תהיה אם לא תתחזק מערך עקרוני של הפרדות ברורות ומנומקות על נכון ולא נכון...)

וזה מחזיר אותי לנקודה שבה פתחתי את השרשור- 

ככל שאתה מודע כמה האהבה האנושית רחבה ועמוקה, 

 אתה יודע שבכוחך לאהוב כל אדם כשתתחבר לנקודה המשותפת שלכם, 

לפסקול שזורם לכם בגנים כמין אחד של מיליוני שנות אבולוציה, 

שבעצם זה לא כל כך מיוחד אבל דרך זה צומח המקום שבגללו - 

אולי בגללו אני כמעט שלא חשה "אהבה" לאחרים , 

כי דווקא בגלל שאני מודעת לזרם השוטף הזה שמפכה בכל אחד מולי ומרגישה אותו חזק מתקמר, מתקמט , 

על תשוקותיו ועל רצונותיו , ועל החורים שממלאים אותו ואני רוצה לשלוח אצבע ולמשש את החלל הזה ולמלא אותו ברוק שלי , 

אז בדיוק אז אני נרתעת כי אני חשה כמה הוא קטן , כמה אני קטנה , כמה היה אפשר לאחוז ידיים - 

אצבעות משולבות באצבעות משולבות ולהתמלא במה שעוד לא כתבו לו מילים. 

כי בדיוק שאני עומדת שניה לפני הפתיחות שלי אני מרגישה את כל הסגירות שבעולם , 

אנחנו אלים בגוף אדם ואנחנו נותנים לפוטנציאל הזה להפוך ליומיומי - 

ומקשטים את הדבר שאמור לסחוף אותנו לחופים אחרים בלשונות זמניים , סתומים ,גאוותנים . 

ואת היומיומי שאמור להעלות אותנו מעלה מעלה - לחיות כל רגע את האהבה, הסבל, האנושיות שבנו - 

אנחנו גונחים כמו מטלה, כמו פרקים של אדם זקן- כשהיינו צריכים להתפלל בכל דקה ודקה מקיומנו על שלמותנו , 

על הזכות לקחת חלק ביופי חד פעמי , רוטט , שקט , שמשייף אותנו בדיוק כפי הדרוש. 

ולכן גם הזוהמה , והשנאה הם הם המצפן שלי - אני סוגדת להם , ולאנשים שמעוררים בי אותם - 

כי גם הם חלק ממני. 

ולכן אני אומרת , 

זה בדיוק המצב השברירי ביותר -

אל תקנאו באלים , 

כי זו בדיוק הנקודה בה "האל" מגלה כמה הוא חסר,

וכמה כל האהבה שבעולם לא תעזור לו - 

הוא חייב בדיוק מהכרתו את עצמו למצוא לו בדיוק את המדויק לו - 

ולצמצם את עצמו לכלים אנושיים  ,

שהם שבורים ומסרבים להכיר בשלמותו מעל לכל דבר בכלל . 

טראגדיה? .