שהיא אמרה לי שאני חיה בעולם בדיוני עם "אבקת סוכר" מעליו-
אז אמרתי לה ואת האמת המוחלטת ?
והיא ענתה :
"אני יותר קרובה לדיוק ממך"
וגם ציינה שאני סובלת בגלל זה , ושאני מזיקה לאחרים בגלל זה.
אז הסכמתי איתה,
כי אני תמיד מסכימה עם מי שאני ממש שקועה בו באותו רגע,
ואמרתי לה שלפחות זה עוזר לי "לשרוד" ושאם כבר היא סובלת יותר ממני
והיא אמרה שנכון .לפחות על החלק של הסבל.
אז כשאני חושבת על כל הדברים שאמרת , ועל ההיסוס שלי לומר מילה אחת לידך מחשש שתבטלי אותו ותגידי שאני טיפשה, רעה , אנוכית , איומה , חסרת רגשות ועוד.
אז אני חושבת על כל הדברים האלה שאמרת לי ואיך אחרי שהיית גומרת לי בטלפון הייתי משותקת לשבועות ,
שנאתי את עצמי , לא יכולתי לנשום. הרגשתי כמו יצור איום , שולטת מכוערת-
לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה שפגעתי בך , הכאבתי לך , ניצלתי אותך .
ואיך שאני מדברת איתו בטבעיות הכל זורם לי ,
מתחשק לי לקשור אותו , מתחשק לי לשים אותו בין ירכי, לתת לו לנשק את רגלי , לעטוף אותו חזק חזק ולסטור.
איך שאני אוהבת לשמוע אותו מדבר, איך שהוא מתוק לי ונעים לי בדרכים שממך הייתי בורחת כל הזמן .
ואז פשוט חולפת לי המחשבה-
אם ראיתי את השנאה שיכולה לשכון בך ואת ראית את הכיעור שבתוכי זה כנראה רק עניין אחד,
התאמה , ומי שיכול לאהוב אותך - יכול לפתוח בך דברים שבהם כן כן ,
גם מילים הן לא חד משמעיות , גם אמת היא סובייקטיבית יותר ,
גם בך יש אמת .
כי באמת אם את חושבת על זה -
את באמת חושבת שאת לבדך הצלחת לפצח הכל?
שאת רואה את הדברים כמו שצריך וכולם סביבך עיוורים?
הלוואי ויכולתי להחזיר את כל הגלגל לאחור.
אף פעם לא הייתי רוצה לפגוע בך לרגע.
אני לא מבינה אותך אבל אני ממש כל כך שונאת את עצמי כשרע לך .
מה שכן - אני יכולה לומר בשקט, זה לא עניין שלי לגמרי.
זה לא עניין שאני כך או אחרת.
זה פשוט עניין של בן אדם נכון , שיכול לאהוב אותך נכון , ולתת לך מקום נכון ואין לנו ממש לגמרי בניגוד למה שהחבר שלך
נוהג לומר תמיד יד בדבר, או יכולת לשנות זאת.
למרות כל הנסיונות שלנו לשלוט בסביבתנו שיהיה משהו מובן לפעמים הדברים הם כמו שהם - מותנים מראש והסיכוי שלנו לשנות זאת במאבק כל כך קלוש שהוא הופך את זה ללא כדאי.
