חוויותיה של נשלטת מתחילה

חלמתי על אבא שלי בלילה. 

המון זמן לא דמיינתי אותו, לא ניסיתי להיזכר בקול שלו או בהומור השיכור שלו. 

רק מדי פעם, לעיתים ממש רחוקות הוא מתגנב לי למחשבה, גונב לי את תשומת הלב, משתק לי את הנפש. 

ואתמול, לפני שהלכתי לישון, המבט שלי נתפס וקפא על אוסף התמונות שלו שנמצא לי בפינה צדדית בחדר. כנראה שזה נתן לו אישור להשתלט לי על הלילה. 

חלמתי שאני מבקרת אותו באיזה אי נידח. נמצאת שם עם שלושה מהאחים, והאקסית שלו שמעולם לא אהבה אותי. 

לא התרגשתי לראות אותו, הרגיש לי רגיל, רוב החלום בכלל התמקד בדיאלוג שלי עם האקסית שניסתה לחפף אותי משם. ממש כמו לפני 15 שנה. 

אם הייתי מצליחה להגניב תודעה, 

אם הייתי מבינה שזה ביקור, 

הייתי מחבקת, הייתי מדברת, הייתי שואלת למה וכמה ואיך...

אבא שלי הלך והשאיר בי שריטות.

אבא שלי הכאיב לי בלב. 

אבא שלי אהב אותי, אבל לא ידע איך להראות. 

אבא שלי רצה, אבל לא ידע להיות אבא. 

ואני..  בכל זאת מתגעגעת. 

מתאבלת על חיים שהיינו יכולים לחיות אחרת. 

על ילדות שהייתה צריכה להיראות שונה. 

מתאבלת על סיפור שלא נכתב, או נכתב לא נכון. 

ובעצם..  השריטות הן המזכרות שהאדם ההוא השאיר לי בלכתו. 

הפינה שלי, המקום שעושה בי שקט. 

אי אפשר להוציא ממני את הצפוניות

"כולנו רדופים רוחות רפאים. 

לא רוחות רפאים המגיחות בדמות נקישות בלתי מוסברות או הילת רוח זרחני, ועוד פחות מזה בדמות פרש בלי ראש או מלכות בוכיות -

כי אם רוחות רפאים אמיתיות המשוטטות על חומות הזיכרון ולוחשות בלי הרף,

 זכרו אותי"

מתוך "חידה שייקספירית" - ג'ניפר לי קארל

תפס אותי בבטן

יש רגעים, שמלכתחילה יעודם היה להפוך לזיכרון נעים. 

חוויות שאני חושבת עליהן ומחייכת. 

אלו לא חוויות שאני מנסה או רוצה לשחזר, כי השחזור יכול לקלקל, ולמה זה טוב? כמו ארוחת גורמה שמחממים במיקרוגל.

פשוט טוב לי שהן שם, טוב לי שהן בתיק העבר, טוב לי שנכנסו לרשימת ה"עשיתי" שאני מרכיבה לי בראש ובלב.

אחת החוויות הייתה עם מישהו מהכלוב. 

שלח הודעה ואני לא יודעת למה, אבל עניתי... הסתמסנו. שברנו את האנונימיות. דיברנו. דיברנו עוד. דיברנו שעות. 

כל שיחה הייתה מרגשת, הביאה איתה הרבה פעמים ראשונות לכל מיני התנסויות וירטואליות. 

ואז נפגשנו.

ישבנו בבר בתל אביב, לא זוכרת משם כלום חוץ מהמתח המיני הכבד שמחץ לי את הריאות. 

ואז החלטנו שדי. ברחנו לדירה, על גבול הריצה ועצירת מזמוז באיזו סמטה בדרך. 

כך יצא שהעברנו כמעט יומיים בחדר שינה. 

שכבנו, הזדיינו, התקלחנו, צחקנו המון. 

עשינו כל כך הרבה סימוני וי על התנסויות חדשות. 

מעולם לא הרגשתי כל כך בנוח בגוף שלי, 

מעולם לא נחשפתי ככה, 

מעולם לא איפשרתי למישהו להוביל בצורה הזאת, 

מעולם לא העזתי להיות נועזת, להגיד מה עושה לי טוב, להגיד מה אני רוצה, לגעת בעצמי מול מישהו. 

מעולם לא קיבלתי פקודות, ביצעתי, ואהבתי את זה כל כך. 

הכל בפתיחות, בחברות, בהנאה, בכנות, בכבוד. 

עכשיו הוא פשוט עוד אדם עם מקום חם בלב שלי. 

תודה לך... על שבירת חומות, על פעמים ראשונות. 

תודה שעזרת לי ליצור חוויה שנעים להיזכר בה. 

כפרה עלייך. 

אפשר לחזור להיות צינית עכשיו.

טוב אז ככה..

אני שיכורה. אני מסטולה. 

הייתה  מסיבה טירוף. 

החדר מסתובב. 

אני כותבת כבר שעתיים. 

אני במיטה.

מלא שגיאות.

אני חרמנית. 

כמעט היה לי זיון.

ויתרתי על המהלך כי אני קמה עוד ארבע שעות. 

שמיהו יפסיק את הצפצוף... או את הרטיבות.

פורנו? 

נו כבר

מסקנה - אני רוקדת טוב

להתעסק  בקקה. 

זה לא בריא. די. 

על קו רמת גן - צפון

יש במה לתפוס 

אני לא אותה ילדה.

נפגשתי עם חברה לפני יום-יומיים.

חברה מהעבר, שזורה בזכרונות ילדות, מהולה בריח אלכוהול מכיתה י', 

מעלה נוסטלגיות נעימות, וקשות וכואבות. 

חיזקה לי את ההבנה שאני לא באותה הנקודה, אני לא אותה הילדה. 

עברה תקופה, ואולי היא קצת תקועה, וקצת נאחזת ברגעים שאני מנסה לשכוח. 

את כל שלבי מרד הנעורים עברנו יחד.

היא מעלה זיכרונות מכמה רחוק נסענו בטרמפים, וכמה הקאתי בלילה שגיליתי שאני לא אוהבת ערק. 

ואשת הסוד מפעם מדברת בלי סוף ומחכה שאחזור לעצמי הישנה ואשפוך. 

אספר ואגלה לה סודות חדשים, כדי להחיות חברות ישנה. 

ואני יושבת שם שותקת, לא מצליחה לשבור את מחסום הבושה. נבוכה ולא יכולה, לא מרגישה.

כי אני כבר לא אותה ילדה, 

והיא כבר לא אשת הסוד. 

וזה כבר נתק שאי אשפר לשבור. 

אני - אני של היום. 

והילדה מפעם איננה עוד. 

חוויותיה של בריסטה מסכנה

סתם מחפשת סיבות לפרסם תמונות

מאז שהשתחררתי רק סמים ומשמרות 

שבת זה שקט

בואו לבקר בצפון הממש רחוק