The Philosopher's Stone

כשמשחקים מסוג אחד שתוכננו לא קורים,

מסתפקים במשחקים מסוג אחר. 

לא תחליף הולם, אבל עושים מהלימונים סורבה אלכוהולי, או משו כזה. 

הבוקר בא כל כך מהר

ואי אפשר להישאר,

צריך לקום להתעורר 

ללכת אל מקום אחר. 

אני תמיד אומר "בוקר", ולא "בוקר טוב". 

כי אם הבוקר באמת היה טוב, אני עדיין הייתי במיטה,

ולא מדבר עם אנשים. 

I've banged a few of you in My head, just saying 🤷 

 Ok, a lot of you. Some of you, multiple times. 😈 

2 כוסות אורז בסמטי - משרים חצי שעה במים.

2 גזרים גדולים - קולפים וקוצצים לקוביות קטנות.

2 בצלים גדולים - קוצצים קטן.

בסיר מחממים מעט שמן, מטגנים את הבצל והגזר ביחד עד שהבצל זהוב/חום והגזר רך.

מסננים את האורז, מוסיפים לסיר, מטגנים בערבוב 2 דקות. 

מוסיפים פחית (400 מל) קרם קוקוס וכוס מים רותחים

מוסיפים 2 כפיות מלח וקצת אבקת שום. 

מביאים לרתיחה. 

מבשלים עם מכסה על אש קטנה 18 דקות.

מכבים, משאירים לעמוד 5 דקות. 

נהנים. 

ביקשו מתכון, תתמודדו. 

כבר שלושה ימים מרגיש כמו סמרטוט מרופט שנסחט עד תום הרבה יותר מדי פעמים. 

כשהיקום זומם עליך מתקפה בשתי חזיתות, נותר רק להתחפר ולחכות שיעבור.

הבוקר קמתי אופטימי. מריחים את סוף השבוע, מרגיש קצת יותר טוב. הבת חזרה מהצבא והביאה חיבוק מתחפר כזה. 

רק חסר ציוץ ציפורים וציצים. לציפורים אני דואג, הציצים עליכן. 

( חלק שלישי )

"את יודעת שאוהב, ילדונת".

אני מתמקם מאחוריה, מלטף בעדינות את ישבנה ביד אחת, בעוד היד השניה מרפרפת נוגעת לא נוגעת במורד ובמעלה גבה, ספק ליטוף ספק גירוד. היא מקשיתה את גבה, דוחפת אחוריה כנגד ידי ומגרגרת בהנאה.

הספנק המצלצל תופס אותה לא מוכנה, והיא פולטת צווחה קטנה של הפתעה וכאב, אך מתעשתת מהר "אחד, תודה". אני מחייך לעצמי בשביעות רצון, אין ספק שהיא לומדת מפעם לפעם.

"שניים, תודה" כבר לא מלווה בצווחה, אבל שלושה, ארבעה וחמישה כבר נאמרים בשפתיים חשוקות, מעידות על הבעירה המתגברת בישבן המאדים.

נשימותיה כבדות, והיא זעה בחוסר נוחות מצד לצד בציפיה דרוכה לספנק הבא, הזמזום של הצעצוע שעדיין רוטט בתוכה נשמע היטב בשקט הזמני.

שתי האצבעות שמחליקות בין רגליה לאורך השפתיים הרטובות מחלצות ממנה אנחה, ותזוזה לא רצונית של האגן. "כן, ילדונת? משהו שאת רוצה לאמר?" אני ממשיך להתחכך לאט הלוך וחזור בין רגליה.

"אני רוצה אותך בתוכי דאדי", היא ממלמלת בקול קטן ומבוייש.

"לא שמעתי, דברי ברור"

"אני רוצה אותך בתוכי!" הפעם היא מדגישה כל הברה והברה, ומוסיפה כיפוף קל של רגליה, כאילו מנסה לכרוע על האצבעות.

" עוד מעט, ילדונת. אבל בינתיים..."

אני מושיט יד לטלפון ומגביר את עוצמת הרטט, ואז מצמיד את כף היד לערוותה, קצות האצבעות מעל הדגדגן, ומעסה אותו לאט.

התגובה היא כמעט מיידית. אני מרגיש אותה נרעדת כולה, מפעילה לחץ נגדי ומניעה את אגנה קדימה ואחורה, משחררת אנחות קטנות של עונג.

הרטיבות החלקלקה והמתגברת מסייעת, ואני מעלה את הקצב והלחץ. 

"פאק, דאדי.. אני צריכה.. אני לא יכולה להחזיק.." 

"את יודעת מה לעשות, קטנה" 

"כן דאדי.. אני יכולה לגמור בבקשה? " היא מתקשה להגות את המילים אבל מתאמצת, יודעת היטב שאחרת תצטרך לחזור שוב ושוב על הבקשה. 

"יופי ילדונת, ככה אני אוהב" אני מחייך "אבל לא" 

"פפאאאאקק, דאדי! בבקשה!" היא כמעט מיבבת, רועדת ומתנשמת "ווקשהווקשהווקשה אני לא יכולההה"

"כמה ספנקים קיבלת, קטנה שלי?" 

השאלה תופסת אותה בהפתעה. "אני.. לא.. אני.. מה?! דאדי, ווקשה! " 

"כמה. ספנקים. קיבלת?" 

היא מנסה לשחזר מבעד לערפל הגירוי, העונג והצורך.

"חמישה? "

"יפה מאוד, ילדונת. חמישה. ולכן.. חמש..." 

היא מבינה לאן זה הולך, מיבבת קלות ונושכת שפה תחתונה, מנסה להחזיק. 

"ארבע.. שלוש..." 

"דאדי.. אני לא.. יברח לי!"

"את יכולה, קטנה שלי. אני מאמין בך"

"שתיים.. אחת.." אני מרגיש את כל גופה נדרך בציפיה, היא מתנשמת בכבדות, רועדת כולה. 

אני מעביר את ידי מתחת זרוע, חצי חובק אותה מאחור, היד סוגרת על גרונה בעודי מושך אותה אחורה ומצמיד אותה אלי, תומך בה מלמעלה ומלמטה. 

"עכשיו, יפה שלי. גמרי בשבילי" אני לוחש באוזנה, ובאחת היא משחררת. לקח לה זמן ללמוד לשחרר ככה, בהתחלה הגמירות שלה היו עצורות, שקטות, מכונסות. כאילו התביישה בהן. הפעם היתה זו גמירה לתפארת. ווקלית, כמעט חייתית, רועדת כולה, רגליים מאבדות יציבה אבל יודעת שאני תומך בה, גלים גלים של עונג ושחרור. 

דקה ארוכה אחרכך שלפתי את הצעצוע, כיביתי והנחתי על השולחן. 

היא כבר כמעט הסדירה נשימה, מחייכת אלי ומגרגרת. 

"עכשיו,  צעצוע קטן שלי, הגיע הזמן של דאדי לשחק" . 

( חלק שני )

"הנסיעה היתה בסדר" היא מתנשמת, בעוד אצבעי מטיילת במורד צווארה, מרפרפת מטה למחשוף העמוק ואז עושה את דרכה אט אט על קימור שד ימין, מלמטה למעלה, ובמעגלים הולכים וסוגרים סביב הפיטמה המזדקרת.

"כן, ילדונת? היית מרוכזת בנהיגה?"

"כן דאדי, למרות שניסית אההה-אהה.." ספק אנחה ספק צווחת כאב קוטעת את המשפט באיבו. אולי יש קשר עם העובדה שבדיוק צבטתי את אותה פטמה.

"לא הבנתי, מה ניסיתי?" אני ממשיך לצבוט, למשוך ולמולל את הפטמה התמימה בעוד היא מנסה להוציא משפט קוהרנטי שלם, ללא הצלחה.

" לאט לאט, קטנה. התרכזי במילים שלך"

"כן דאדי" - אנחה - "למרות שניסית אהה אהה להסיח"  - -קפיצה עקב ידי השניה שמצאה את דרכה מתחת השמלה וחפנה די בחוזקה את פלח ישבנה הדשן - "את דעתי" היא משלימה ונושמת לרווחה. 

"יופי, יופי". אני מתרחק, מוציא הטלפון ומפעיל שוב את הצעצוע שהתנתק בינתיים. היא רועדת קצת, אבל לא זזה. 

"התפשטי, ילדונת. רגליים פסוקות, השעני קדימה עם ידיים על השולחן."

היא ממהרת לבצע, ואני מתבונן בהנאה בחמוקיה הנחשפים. היא עוברת לידי בדרך אל השולחן וזוכה לטפיחה מצלצלת על הישבן הלבנבן. "איזה תחת יש לך, ילדונת." היא מסובבת את הפנים אלי, בעודה נכנסת לתנוחה, מבליטה ומנענעת את הישבן בחיוך שובב. 

" דאדי אוהב? "

עוד המשך יבוא. 

"אני יוצאת".

ההודעה קופצת לי, ואני מחייך לעצמי. התחלנו. 

נכנס לאפליקציה, רואה שהצעצוע שלה כבר מקוון וממתין להפעלה. אני מכוון לרטט בינוני, וכעבור שניה קופצת ההודעה הצפויה. 

"פאק, דאדי"

יש לה נסיעה של כחצי שעה, במהלכה הצעצוע שבתוכה ירטוט ללא הפסקה, כאשר מדי פעם אקפיץ את העוצמה מעלה לשניה או שתיים. מדמיין אותה קופצת במושב בהתאמה, ומחייך. 

הדפיקה בדלת חזקה ומהירה. אני פותח לאט "מישהי פה חסרת סבלנות, אני רואה". היא עומדת מולי, זעה באי נוחות, מחככת ירכיים. "דאדייי!" בקולה חצי תחינה חצי התרעמות שלא נותן לה להיכנס.

"כן, ילדונת? יש לך משהו לאמר?"

לרגע היא מכרכמת פניה לזעיפה, ומיד משנה לחיוך מתוק ועיני עגל. "דאדי, אני יכולה להיכנס בבקשה?"

" זה כבר יותר טוב, ילדונת" אני מחייך וזז הצידה, נותן לה להיכנס. היא מניחה את התיק בזהירות על הכסא - כבר למדה לא לזרוק אותו בחוסר אכפתיות - ונעמדת במרכז החדר, מוכנה לביקורת.

אני סובב אותה לאט, בוחן מעלה מטה. השימלה הקלה מדגישה את קימוריה, פטמותיה המזקרות מבעד לבד הדקיק והחזיה מעידות על רמת הגירוי שלה.

אני נעמד קרוב מאחוריה, ניחוח שערה הרענן עולה באפי בעודי מצמיד את שפתיי לאוזנה. "איך היתה הנסיעה, קטנה שלי?" אני לוחש, והיא מצטמררת.

המשך יבוא.