זוטות

קצת נעלמתי, האמת שגם לעצמי, יותר נכון לעצמי לא נעלמתי, לעצמי אני ניגלת. ההקפדה היומיומית על שיגרת מדיטציות עושה את שלה, וזה כבר הרבה יותר מגחמה רגעית. לרוב אני בטוב, ממש בטוב. משהו בטון המחשבה שלי השתנה והוא מקרין לטון הדיבור, וטון ההליכה, וטון ההתנהלות, זה מצחיק אותי שחבל שלא גם ל'טונים' אחרים אבל הויברציות לא עוצרות שם. ואני שקועה כולי במטרה שמסומנת לי עם נעץ, ביומן וגם קצת על הלב, שם היא בייחוד מפחידה ומרגשת ומעוררת סערה ושקט וגעגוע ולפעמים גם קצת קנאה ושם אני צריכה להזכיר לעצמי שיש דרך גדולה יותר, ויש סדר ושהכל מסתדר למען טובתי העליונה ביותר, אבל הויברציות האלה הן לא הולכות יד ביד עם אפרמציות, גם עם אלו החיוביות ביותר.

חרמנית למות..

             Rick and Morty  seas 6 Epis2

                                 WOW

מנסה להבין אך משהי שהיא לרוב אינטלגנטית, מצליחה לאבד את האוטו שלה 3 פעמים ביום אחד, ובשני לוקישניים שונים..

שאלוהים יעזור

החיפוש אחרי שקט, הוא חיפוש מתמידי, מין צורך קבוע, והאמת שהוא לכשעצמו, כבר לא מרעיש לי. אני מכירה את הדרכים, לשני הצדדים  יודעת מה הטריגרים שלי לרעש, מה מפעיל את כל האי שקט וגם כבר קצת יודעת את הדרך חזרה.

ואז פתאום זה מכה בי, וכמו כל התובנות המשמעותיות זה מגיע בדרך הכי מפגרת, תוך כדי שטיפת כלים, כמו להנכיח את זה שתובנה עמוקה היא גם הכי בנאלית שאפשר. בפעם הראשונה בחיי אני לא מרגישה ילדה אבודה בפנים. ולא ניראה לי שאני מחפשת את הדרך, וצריכה שיראו לי אותה. אני הדרך והדרך שלי מה זה שווה. וזו גם הפעם הראשונה שאני יודעת שאני גדולה, בבפנים. ושהכל מסתדר למען טובתי העליונה.

מול הים עם בירה וגוינט הוא מספר לי שהוא לא שגרתי, האמת? אני מסכימה איתו, הוא באמת לא. הוא שאל לגבי, ואני לרגע שותקת, אני? אני הכי קונבנציונאלית שיש. אני לא בדסמית, לא נשלטת, לא שותה, מעשנת, לא קינקית, בכלל לא אוהבת סקס, או מגע. לא גומרת, משפריצה, לא אוהבת למצוץ, לנשק, לא נגנבת מקצוות ופערים  ולא צריכה אינטמיות ובכלל אני לא טוטאלית, לטוב ולרע. 

הראש קצת מסתובב לי, אני ממתינה שהסטלה תרד, האלכוהול יספג, המחשבה תהפוך שוב לצלולה, לפני שאני מנסחת תשובה. אבל אז בהיבכה  הכל הופך ברור. ואני אומרת לו שאני חייבת ללכת...וזהו. 

בימים האלה אני הרבה עם אהוד בנאי והפליטים באזניות. אין מה לעשות , חסד נעורים, נוסטלגיה. וסתיו זאת עונה נוסטלגית..

אומנם שיצא 'האידש ראסטמן' פחות עניין אותי.  אבל שיצא האלבום הראשון..אוואווו כמו פיצוץ למוח  ואז הייתי בגיל שהמנטלי תאם את הכרונולוגי, כמעט. והפיצוצים למוח הגיעו ברובם רק מהי טבעי וממוזיקה טובה. 

אני זוכרת בהפסקה, אחרי מעבדה בביולוגיה, שיואל מספר לי , בזמן שאני מחרישה 'נובלס',  על התקליט שהוא קנה, על המוזיקה, והדיסטורשיין, ועל יוסי אליפנט, וגיל סמטנה, ששנים אחכ עוד היה לי איתו רומן בלי שהוא מודע לזה, וז'אן ז'אק ונועם הלוי.

אני זוכרת שאני אומרת לו, שראיתי אותם אתמול, בגן שמואל ב'מאמי'. ושיוסי אלפנט תקע גרפץ על הבמה, בצד, בסוף של 'הפאב הזה הוא גוטה גוטה..' ויואל מסתלבט עלי ושואל עם הייתי עם חולצה של 'נוער רץ' ,כי זה מתאים לכל הקיבוצניקים השמאלנים שאני מסתובבת איתם ומתי אני כבר אפסיק עם הסגריות המגעילות האלה,  ואם כבר, שולץ,  הקומונר של הנוער העובד גאל אותי מבתולי. ואני מסמיקה. 

לאורך השנים, ראיתי את אהוד בנאי מליון פעמים, במליון לוקשניים, כמעט תמיד זה היה עם אותו האיש. כמעט תמיד ביקשתי ממנו לצעוק באמצע של 'זמנך עבר' לפני הבית האחרון, כשיש חלק אינסטרומנטלי ארוך, ולשאול 'מה עם פיקסמן?' וישר אחרי זה שנגמר השיר, לצעוק 'עיר מקלט' מהפחד שהוא לא ישיר את השיר שאני הכי אוהבת בעולם. אני לא אוהבת נוסטלגיה, ולא את הסתיו. וכן את אהוד בנאי, ואת 'עיר מקלט'. 

ובא לי מי שיצעק עבורי 'עיר מקלט' בהדרן, כי אני חוששת שהוא לא ישיר את השיר שאני הכי אוהבת בעולם, אבל מתביישת. 

אני מנסה להרבות במדיטציות, להפחית בעשן ואלכוהול, לעבוד קשה ,להתאמן, ולשמור את הלב עטוף , סגור וקרוב.

פאק,

בא לי הופעה של אהוד

בדרך בחושך ,עם עצמי, יכולתי להתרכז ולנסות  לחשוב מה אני רוצה להשיל מעצמי, ממה אני נפרדת. הרעשים של הלילה שהקיפו אותי באורך פלא רק אפשרו את ההתכנסות הזאת,  בלי להסתכל אחורה, מה כבר לא משרת אותי אלא מזין את ההתבוססות ברחמים עצמיים שכל כך מעיקה עלי. מה לא מאפשר לי לשמר את החיוניות? אך את אותם דברים שאני יכולה לתת עם התכוונות מלאה  אני מתקשה ברגעים הנחוצים לתת לעצמי?  חזיר בר ענק שעמד באמצע הואדי, הסית את קו המחשבה שליווה אותי כשכל תשומת הלב שהקדשתי פנימה הופנתה כלפיו. שונאת חזירים, הם תמיד ניראים לי כמו עכברושים בענק. אחכ עם כל טבילה, כשהמים הקרים של המעיין, עוטפים אותי אני מנסה להתחבר עם הכפות רגלים לאדמה, ליסוד החסר. אני יכולה להרגיש את ההעדר זורם בי , את הצורך פועם, את המים מנסים לחפות. בדרך חזרה יש שקט שממלא את החושך , אני מנסה לא להכניס מילים לתחושה, וקצת למדוט, בהצלחה חלקית.

כשאני מגיעה לאוטו, עוברת בי מחשבה, כמו ענן, ואני מבינה שאני בעיקר מקווה שלא אצטרך בכלל  להשתמש במה שייחלתי לו רק לפני רגע.  

הבוקר התעוררתי מבועתת, שעה וחצי בגוגל והצלחתי למצוא אך כותבים נכון 'בעתה' , זה מורכב להיות דסגרפית שאוהבת מילים, ואני אוהבת. ודסגראפית. ועם רמת מוסחות גבוהה.

אז התעוררתי מבועתת עם דופק מואץ, כאב ראש שהתחיל להזדחל מתחת לעיניים ורעידות בגוף. חלמתי שאני בחופש, (סוג של), בריזורט ליד הים,בתל אביב?! ובדרך לעבודה. מנסה לשמוע סוף  פודקאסט,(של דור כאהן),  ואז ברגע האמת בדרך לחדר,(על מנת להתארגן, לעבודה, בחופש), אני נכלאת המעלית עם עוד שתי נשים ופעוטה שלחצה על כל הכפתורים, וכדרך כך גרמה למעלית לנסוק למעלה ולצאת מהמסלול. ואני שידועה בקור הרוח המדהים שלי, ונונשלנטיות המופלאה שלי מבינה שהסוף קרב, וכל מה שנותר לי לעשות זה להתחיל לדבר במהירות של 200 קמש, עם האימא,  הפעוטה, המחלצים (שהתקשרתי אליהם) ואני מדברת ומדברת ומדברת ולא מצליחה לשתוק מרוב אימה שאוחזת בי. עד שהדלתות של המעלית נפתחות ואני קורסת החוצה, מתישבת שעונה כנגד הקיר ו..מתעוררת. 

פעם, כנגד חלומות כאלה, הוא היה מעיר אותי. אחכ למדתי להעיר את עצמי, הבוקר?

הבוקר קמתי מבועתת.

האמת שאין לי שום תרוץ טוב לחוסר ריכוז שלי, היום. כלומר יש לי מלא תרוצים, אבל אחד שהוא טוב, ממש ממש טוב,  פחות. ככה קמתי,  אנרגיות ירודות, מחשבות מגעילות וריכוז תחת. וזאת לא הפרעה נוירולוגית, לא, רטלין לא יעזור כאן, גם לא אטנט או פוקלין. וזאת לא הפרעה התנהגותית, ככה שאפילו סתירה לא תשנה את המצב. ובמקום לעבוד אני מתחרה בג'וני מי יותר עייף ומביסה חתול מותש וכדרך כך מביסה גם את עצמי. וברור לי שעל כל רגע במצבי כרגע אני אשלם אחכ ועוד עם ריבית  שלא תבייש אף חברה לגביית צ'קים, או לחליפין הלוואות דרך כרטיסי אשראי..קח עצה ממני, בחינם-בלי ריבית, אותו חרא רק חוקי. וכן, אני נאבקת ביתר אסוציאטיביות ,אובר מחשבות, וים כאבי לב שרק מרחיקים אותי מהכל ותוהה מי בעולם בכלל  יכול להכיל, ומי ראוי ואם בכלל אני ראוייה? ואך בכלל אפשר לעבוד שכל מה שבא זה חיבוק, עוטף, חזק שמגדיר את גבולות  הגוף ומרחיב את הורידים ואת זרימת הדם והלב. ומה עושים כשיש פתרון אבל לא מקבלים ניקוד על הדרך..