"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה."
אך אני אוהבת את הספר הזה, אני אפילו לא יכולה לספור כמה פעמים קראתי אותו. חוץ מזה שאני קצת משוכנעת שבטוח כבר השתמשתי בפתיחה המופלאה הזאת. או לפחות היא שהתה לי בראש כל כך הרבה פעמים, בשנתיים האחרונות. כשאני מסיימת להזיע, ולמרות היעילות שבה, זאת לחלוטין לא היתה הדרך המועדפת להערב. אני מחליטה שזה לא מספיק ונכנסת למספר דקות להזיע בסאונה. אוחחח אך אני אוהבת להזיע שם, זה לא רק הגוף שמטפטף, זה גם הכוס וגם המחשבות. ואז ארועי הלילה הקודם מתערבבים לי עם ארועי היום שהסתיים, עם אכזבת הערב הנוכחית ועם, טולסטוי.
אחר כך ,כשאני מצליחה למצוא את האוטו, אני נזכרת, אך יום אחד, בתקופה אחרת, חזרתי הביתה מצאתי את 'אנה קרנינה' לעוס בפה של הכלבה. המפגרת התחילה ישר מהכרך השני, חמודה, השאירה לי את הפתיחה. וזה אחרי שהיא סיימה לאכול את 'השטן ממוסקבה' ואת 'רומן רוסי'. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר לה שמאיר שליו ובולגקוב זה לא אותו ז'אנר. למרות שקוראים לספר 'רומן רוסי'.
אבל מה יש לתתווכח, כשלכל הדפים יש אותו הטעם, שזה קצת כמו כל המשפחות, האומללות.
