בדרך חזרה הביתה, אני מתפעלת חמ'ל קידמי ומנסה לתאם בין בעלי המקצוע שאמורים לבצע את ההחייאה על קריסת המערכות שחוותה הדירה שאני גרה בה בשבוע האחרון. וזאת כשאני יודעת שמראש -אני טרף קל, חסר אונים וידע ושהם יודעים שאני יודעת את זה.
ואנחנו במעין חצי משחק מוחות, עם קהל, אני, שבוי שההפסד הוא אינהרנטי, עבורי ואני מקבלת אותו כחלק מהגזרה של להיות חד הורית, בדירה ישנה עם בעלת בית, שתמות.
ואני מנסה להבין, במצבי, מאיפה אמורה בעצם להגיע הנחמה? ועד כמה אני עוד יכולה למלא אותה בכוחות עצמי? אז עוד אימון כושר? עוד התחלה של שיחה בטינדר שעל פניו ניראת מבטיחה ולא מקיימת? עוד הופעה? סרט? פאב? אולי הזרקות חומצה היאלרונית תמלא לא רק את הגיל? או אפילו עוד קצירת פירות מקצועיים שיהיו מתוקים ככל שיהיו?
ואז כשאתה חי עם עולם הדימויים והאסוציאציות שכניראה לא מוגבל לשום גחמה ולשום עולם תוכן, מה עולה לי בראש זה מכשיר הדיפיברלטור שתלו היום בעבודה..
Cleer
