זוטות

לא אוהבת שיוצאת ממני ציניות, היא אפילו כבר לא באמת משעשעת אותי. והמרחק של כמה ימים היא קשוחה, מעלה בי שאלות. שכולן מיותרות להפליא ועל כולן אני גם יודעת את התשובה.

בשיחה מקודם אני כמעט ומתפתה לחלוק איתה את המידע, אבל מתאפקת.  בדהכ  היא מתקשרת אלי כשהיא בדרך למשרד ולהגיע מrosdail moor park עד לdowntown לוקח לפחות 45 דקות. שבהן לרוב  אני מצליחה להיות קשובה, לכל אורכן, עם הפסקות פיפי, קפה וסגריה.  אבל הפעם אני מאבדת את זה מהר. ואז היא מספרת לי על הויסטריה שפורחת לה על הגג ועל איזה לקוח, ועל הבת של..שמתחתנת ועל אך זה להיות A Jewish princes,  כשחצי רחובות פלוס הפרדסים של נס ציונה  רשומים על שמך גם כשאת גרה מליון קילומטרים משם.

אני שמה אותה על ספיקר, ומצליחה לתרגל פיצול קשב, כשאני מהנהנת בקול המקומות הנכונים. אבל המחשבות שלי נודדת למקום אחר לגמרי, לזמן אחר ומיקום שונה. ואני מבינה שאני מתגעגעת לתחושה. מבעד לאיבוד הקשב שאני חווה אני מצליחה  לשמוע אותה אומרת: 'אולי תבואי לחגים? ' ובשנייה זה מכניס אותי לתוגה שמגיעה עם הסתיו.