אני רוצה שתדע שאני כבר לא אוהב אותך. אני רוצה שתדע שפגעת בי. הרבה. והרבה פעמים. אני רוצה שתדע שחבל לי מאוד על החברות הארוכה שלנו שנגמרה. אני רוצה שתדע שעצוב לי לכתוב את המכתב הזה. (מצד שני כבר עצוב לי למעלה משנה בגללך)
ואני רוצה שתדע, שלדעתי את כל זה אתה כבר יודע. להתראות...
אחרי ערב משקשק משהו, חושב עלייך.
את בטח עוד ישנה...
תוהה אם את מספיק חזקה, אם לא דחפתי יותר מידי אתמול.
אין לי ספק בך.
את תצליחי לנתב את הדברים למקום הלומד, הגדל.
את תקחי את השיעור ותשאירי את ה"כאפה" מאחורייך.
את ישנה עכשיו, צוברת כוחות, מותשת מאתמול, ומהחודש האחרון.
לא הקלתי עלייך.
לא רצית שאקל עלייך.
וגם אם רצית, אז מה אם רצית.
לא הקלתי עלייך.
את יותר ממה שאת חושבת. אפילו שאת לא רואה את זה.
את כנראה אפילו הרבה יותר ממה שאני רואה בך.
את עוד תפתיעי אותי. 😄
בתוך הכלום הזה את הכל!
בתוך הכלוב הזה את חופשייה!
בתוך עולם הריצוי הזה את הכי שלמה!
חשבתי עלייך כששמעתי את השיר הזה:
&feature=player_embedded
קח מה שטוב לך ורק תשאיר לי משהו, רק משהו
שוב, שוב אומרת לעצמי זה רק אני והוא
אצלי הכל שקוף מדי
תראה כשתסתכל עלי
אילו רק הזמן אותי יכול לתפוס שלא אפול
אז רגע, תן לי רגע
כך או כך,
תהיה אתה, תהיה אחר
רק תישאר
כך או כך
אתן לך אם תעמוד מולי
את כל כולי
אם המילים לא יסתדרו תמיד לומר הכל
עיניך כן
אני אמשיך לתת
ממש כל מה שיש לי
עד שאתרוקן
אצלי הכל שקוף מדי
תראה כשתסתכל עלי
אילו רק הזמן אותי יכול לתפוס שלא אפול
אז רגע, תן לי רגע
כך או כך תהיה אתה תהיה אחר רק תישאר
כך או כך
אתן לך אם תעמוד מולי את כל כולי
זהו, עוד כמה שעות נחתמת שנת 2010, רק עוד קצת וכולנו נהיה בני משפחת 2011.
הבטן מתהפכת לי מהתרגשות,
כמו לפני אירוע חשוב או התחלה חדשה.
שנה חדשה מתחילה ולמרות שהמחר לא יהיה שונה משמעותית מהאתמול והחיים ממשיכים כרגיל, עדיין יש סמליות גדולה בספירת השנים, ובתלישת עמוד נוסף מיומן תולדות חיינו, או שמא כתיבתו של פרק זה בספר תולדות חיינו.
שנת 2010 הייתה עבורי שנת מעבר;
היא התחילה עם כל הקושי שנגרר עוד משנת 2009 וקודמותיה, גוררת על גבה משא כבד וסבוך פיתרון, אך עם הרבה תקווה ואמביציה. ואמונה.
היא הסתיימה בקול תרועת ניצחון, בהרגשה מלאה של חיבור, חמימות ועוצמה שקטה ובטוחה.
התקווה הפכה למציאות, והאמונה הפכה להיות עמוד השדרה של חיי.
נכון, עדיין מתמודד עם השדים הפרטיים שלי, אבל מי לא? והחלק הזה בחיי תפס פרופורציה מתאימה, העבר הוא כמו תבשיל קטן שמתבשל על הפלטה ומשחרר לאט לאט אדים ומסקנות שמכוונים אותי בדרך הנכונה.
אני מלא באהבה.
אני מביט לאחור ומול עיני העצומות עוברות כל מאורעות השנה האחרונה. אני חזק ומחייך, אני גאה וחופשי. אני שלם.
צבא האור ניצח במלחמה והביס את כל שחורי המדים. לאחר מלחמה קשה וארוכה שנמשכה שנים, הייתה השנה החולפת מעין "קרב אחרון" בו הסתיים בהצלחה תהליך ארוך ומייגע של טרנספורמציה.
ואולי לא באמת הסתיים אלא רק מתחיל... 😄
31.12.2010 – אני חיי את חיי כפי שאני רוצה. במיוחד מהבחינה הרגשית והמנטאלית.
אני מרגיש בטוח עם עצמי כאישה שמרגישה בטוחה תחת זרועו העוטפת של אהובה.
אני מרגיש עטוף כמוה ללא צורך במישהו שיבוא ויעטוף אותי.
עטוף ועוטף...
מערכת יחסים שלמה ובריאה עם עצמי, ועם העולם.
- - - -
&feature=related
לא מבטיח כלום,
רק מבט שקט, רגע מנוחה
היו הרבה מאושרים
שלא הצליחו לעשות אותך שמחה.
בואי כמו שאת,
צוחקת לעברי בפנים רכות
אני אוהב את המילים
אך בעיקר אני שומר את השתיקות
וכשיכאב מהעולם ומבפנים
אני אוהב גם את הפצעים הישנים
ומבטך
גשם מלטף, עצב מטפטף
תמיד הכל עד הסוף
וכשהסתיו ישיר שלכת דאגה
אני כוכב
כל הלילה חושך לא יגע
אלייך שר
כמו בהתחלה, בלי לומר מילה
אלייך שר, לך
ואני שר
לא מבטיח כלום,
רק כתף רכה, משענת ללבך
היו הרבה מאוד ידיים מלטפות
שלא מחו, גם לא דמעה מכאבך
רק הישארי, בלי לומר סליחה
מי זוכר מילים
אני נפצע מכל משפט
אך בעיקר אני נשבר מהצלילים
וכשיכאב מהעולם ומבפנים
אני אוהב גם את הפצעים הישנים
ומבטך
גשם מלטף, עצב מטפטף
תמיד הכל עד הסוף
וכשהסתיו ישיר שלכת דאגה
אני כוכב
כל הלילה חושך לא יגע
אלייך שר
כמו בהתחלה, בלי לומר מילה
אלייך שר, לך
ואני שר
וואו...
1516 ימים מאז הפוסט האחרון שלי. בחישוב מהיר זה יותר מארבע שנים שלא כתבתי פה...
הרבה מים זרמו בנהר, הנוף כבר לא אותו דבר וגם מזג האוויר השתנה.
בהתרגשות קורא את המילים שכתבתי פה לפני 4 ו5 ו6 שנים, מופתע מעצמי, מיכולות הכתיבה המרשימות שהיו לי, מעומק התכנים, מהכנות המוחלטת, מהתגובות התומכות של החברים שבררתי פה והפכו לידידי נפש, תוהה אם הדברים האלה עוד קיימים אצלי....
אני בוהה במסך, קורא וקורא את הבלוג שלי מתחילתו ועד סופו. מאות פוסטים.
באיזשהו מקום אחרי כ"כ הרבה זמן זה כמו למות ואז להסתכל מלמעלה על החיים שהיו לי ועל אלו שהשארתי. מבט מהצד על מי שהייתי ועל איך שהרגשתי, מבלי להיות קשור עוד לחיים ההם ולאדם ההוא.
אני קורא את כל הבלוג מתחילתו לסופו וכואב לי על האדם ההוא שהיה שם. כמה כאב הוא מכיל בתוכו, במיוחד לקראת הסוף.
נזכר איך העניינים הסתבכו, יודע בדיוק איך ולמה, במבט לאחור הניתוח קל ופשוט.
ולבסוף - כשכבר לא יכולתי עוד ונשבר גב הגמל פשוט נטשתי. עזבתי את המקום הזה בבת אחת והשארתי הכל. לא לקחתי איתי כלום, כמו שעוזבים בית בבהלה כשמתרחש מקרה חירום.
והנה חזרתי עכשיו, אחרי יותר מארבע שנים של גלות, הכל נשאר כשהיה; הבית שעזבתי נשאר הפוך, הרהיטים בו זרוקים באותה זווית והכל מעלה אבק כמו בית שהיה נטוש ועכשיו בעליו נכנס שנית בשעריו. נדמה כי הדבר היחיד שבאמת השתנה זה אני. כאמור, הרבה מאוד מים עברו בנהר ואני כבר לא אותו אדם שהייתי, אני כמעט הפוך למעשה. גאווה מחלחלת פנימה כשאני קולט לפתע איזה שינויים משמעותיים עברתי, כמה התבגרתי, איך מצאתי את האושר, את השלווה.... את עצמי.
אני אחר היום, וגם הבלוג הזה יהיה אחר.
אז בחרתי ניק חדש, ובניתי פרופיל מתאים שמייצג את מי שאני היום.
לאחר קריאת כל הבלוג אני חושב שהפוסטים הראשונים היו מוצלחים בהרבה מהאחרונים, בעיקר כי לא היו מורכבים ממנה גדושה של רחמים עצמיים. בתוך-תוכי אני יודע שאני כבר לא שם, התחושות האלה הן ממני והלאה. אני מקווה שהאתר הזה, שהוא הרבה יותר מסתם אתר, יכול להיות גם מקום טוב עבורי ולא רק רע.
אחרי הכל המקום הזה הוא עבורי החיבור ליצרים הכי בסיסיים וחייתיים שלי.
אגב, זו הסיבה שגם הבלוג עצמו קיבל כותרת חדשה:
"בחזרה למקורות"
לפני 18 שנים. 25 באוקטובר 2006 בשעה 0:01
אחרי לילה חצי לבן, הרבה פיצה, ועוד יותר בירה, יש לי מה לכתוב.
עייפות
התרגשות
הרהורים
גאווה פצועה במקצת
דאגה
חשש
תקווה אופטימית
רגשות. הרבה רגשות בתמהיל מבולבל.
געגועים למשהו טוב שנגמר זה מכבר
הרעב מכרסם למרות שהבטן מלאה
לא מצליח לישון
ממתין בציפיה לגשם המתקרב ובא
התרגשות גואשת לקראת החורף המכה בחלוני
שאלות על העבר
תהיות על העתיד
מחפש את ההווה...
כמו ענני חורף כבדים וטעונים שהיו צועקים צעקה מחרישת אזניים לו רק הייתה להם היכולת, כך אני הלילה, טעון רגשות שאין להם מילים, בקושי תאורים.
לא עצוב
גם לא ממש שמח
פשוט סתם.
אבל טעון.
מבולבל.
משתגע לא ישן
המחשבות רצות
מתהפך.
לבד
כל כך לבד
וטוב לי.
טוב לי?
רע לי?
ובכלל, באמת אני לבד?
ויחד עם זאת, הרגשה של אל תדברו איתי
מצטנף
מחפש את עצמי
נהנה מהלבד
לא מסוגל לסבול רחמים עכשיו
גם לא דעה אחרת
גם לא דעה זהה
לא מסוגל לסבול נוכחות עכשיו
מצטנף.
חושך
שירים שקטים נוגים
צללית מרצדת של להבה עדינה
כותב
שוקע בתחושה
לא תחושה רעה
לא טובה
טעונה.
אחד המשפטים החכמים ששמעתי, לפני שנים:
לדברים יש נטייה להסתדר.
המשפט הזה תמיד הרגיע אותי, בזכותו תמיד עוברים לי בראש משפטים כמו "מה שיהיה יהיה- כי בכל מקרה יהיה בסדר".
עוד כששמעתי את המשפט הזה לראשונה מצאתי את עצמי מוקסם מן האמת שבו.
לדברים אכן יש נטייה להסתדר ועם קצת פרופורציה כל אחד יכול להאמין בזה.
הפוסט הזה נוצר על מנת לזרוק מילת עידוד לחברה טובה שכובד משקלם של השבועות האחרונים נדמה כמכריע את חוסן כתפיה.
תפסיקי לדאוג כל כך הרבה, יהיה בסדר. [חיוך גדול]
אחרי הכל את יודעת, לדברים יש נטייה להסתדר.
ואם בהזרקת מנות עידוד עסקינן;
ימים אחרים \ יעל טבת
************************
מסתכלת עלי במבט שאומר:
ראיתי דברים, וניסיתי לא פעם.
חושבת שאין לך סיבה לחייך
כי הכל מייאש וחסר לך הטעם.
אני את השקט שלך מכבד
ואותו לא אפר בשל שטות או איוולת
אבל רק רציתי אותך לעודד
וללחוש לך דבר שיש בו גם תכלת.
יבואו ימים אחרים
עם שמש ועם אלוהים
ובוקר בסדר
וערב בלי נדר
וריח של משהו מתוק
משכר באוויר
מסתכלת עלי והעצב גובר
דברים נשברים, זה קורה מדי פעם
רוצה שאניח אותך לנפשך
כי הכל מייאש וחסר לך הטעם.
אני אותך לא מוכן לאבד
ותמיד רק ארצה שתהיי מאושרת
לכן, רק רציתי אותך לעודד
וללחוש לך דבר שיש בו גם תכלת.
יבואו ימים אחרים
עם שמש ועם אלוהים
ובוקר בסדר
וערב בלי נדר
וריח של משהו מתוק
משכר באוויר
הנה לילה חולף לו עכשיו
ותיכף תזרח החמה
בואי איתי ובחרי לך משפע קרניים
את האחת שתביא לך ברכה.
יבואו ימים אחרים
עם שמש ועם אלוהים
ובוקר בסדר
וערב בלי נדר
וריח של משהו מתוק
משכר באוויר
"הצום הזה קשה, איזה חום."
"אז אולי תתפשטי?"
"אתה סתם חרמן!"
"אז את מתפשטת?"
"כן. אבל רק כי חם"
"בסדר, רק כי חם"
"תגידי, ביום כיפור מותר להזדיין?"
"נראה לך שמותר, יא חרמן?"
"חבל, כי עכשיו כשהתפשטת גם לי נהיה חם."
"מצחיק מאוד!"
"רגע, אבל למה בעצם אסור?"
"כי ביום כיפור צריך להתענות, לא להנות"
"הממ..."
"מה אתה עושה !!??"
"קושר לך את הידיים"
"אבל.. אבל... יום כיפור..."
"בדיוק, היום רק אני נהנה. אני נהנה ואת מתענה"
"הייי... זה לא פייר..!"
"אז את לא רוצה?"
"לא ! אסור ! "
"יופי, תמשיכי לצעוק"
"אחח..! זה כואב מפגר.."
"יופי, אני מתחיל להנות"
"אני שונאת את יום כיפור"
"אני אוהב אותך"
