מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

הכי מציק זה שדברים שאני עושה והם נראים לה "לא בסדר" הופכים להיות לגמרי טבעיים כשהיא עושה אותם. איך זה שהיא מרשה לעצמה מה שלא מרשה לי?
אני יכול לכתוב על זה כל כך הרבה - אבל למה?
כמו לטחון מים...

אופס....

😄

שמור אותי מלהישמר יותר מידי.

כל כך קשה לפעמים לסתום את הפה אל מול כל הדברים שמתרחשים בביצה המסואבת הזו. יש לי כל כך הרבה מה לומר, להביע את דעתי במספר נושאים שעולים כאן לאחרונה, אבל בינתיים אני דבק בהחלטתי שלא להתערב ב"כולם" הזה.
אני לעצמי, הולך בדרכי על פי אמונותיי ועקרונותיי כאדם שצבר לא מעט ניסיון בתחומים האלה המדוברים ב"קהילה" לאחרונה. הנושאים האלה שמפריעים לי בשלוות התנהלותי (כרגע מדובר על שלושה נושאים עיקריים) דורשים את התייחסותי ואיני יכול עוד להתעלם מהם, אלא שאיני רואה טעם להרביץ את תורתי במסגרת הפומבית שמאוד אוהבת להתבוסס ברפש שכזה. את התייחסותי לאותם מקרים אביע, אם בכלל, במישור הפרטי וההתמודדות שלי לא תהיה עם "אושיות קהילה" שדעתם מנוגדת לשלי אלא התמודדות פנימית שלי מול שאלות של צדק ומוסר ומול אנשים רגילים שיוצאו מהקשרם כאושיות במישור ההתנהלות איתי. התמודדות עם דילמות של מה נכון לעשות ואולי נכון יותר לא לעשות כלום.
כשחושבים על זה, הפוסט הזה הוא ריק מתוכן בעבור מי שאינו יודע על מה מדובר.
יכול להיות (וגם זה רק בגדר של אולי) שהאנשים הקשורים לרפש עליו אני מדבר יקראו וידעו שעליהם מדובר - גם זה לא משנה. בעיקרון מטרת הפוסט הזה אינה להביע דברים ודעת, אלא למצוא פורקן לעומס שנוצר עקב הניסיון העיקש שלי ללכת בדרכיי שלי למודות הניסיון תוך עמידה איתנה על עקרונות ומוסר והתמודדות עם דילמות ומלכודים רבים.
הפוסט הזה לא בא לספר למי מהקוראים מה מרגיז אותי או על איזה נושא מדובר. הפוסט לא מתיימר לפרט דעה או עמדה בפומבי. אני מניח שמטרת הפוסט הזה היא להצהיר בעוצמה, ובעיקר לעצמי, שיש לי מה להגיד בנידון. שיש לי דעה חזקה בנושאים אלו, גם אם איני יוצא לחוצות העיר ומכריז זאת קבל עם ו"קהילה".
לפעמים אדם צריך להזכיר לעצמו עבור מה הוא נלחם, וזאת למרות שאין הוא באמת נלחם אלא רק מתמודד מול עצמו בשאלות ונושאים מסויימים.
אז הנה, למי שבכל זאת קורא אותי מידי פעם, רק שתדעו - יש לי עמדה בנושאים אלו ואני מאמין שהיא מנוגדת לרוב הדעות הרווחות פה. אני מאמין בעמדה זאת והיא נובעת אצלי ממקורות של מוסר ואנושיות, מה גם שהיא כנראה מושפעת לא מעט מנסיון העבר שלי.
אני פועל ואמשיך לפעול בשביל מה שנכון בעיניי (לפעמים הפעולה הכי נכונה היא פשוט התעלמות וחוסר אכפתיות ממצב מסויים, גם את זה אני עושה בחלק מהנושאים).
כבר מזמן הפסקתי להילחם מלחמות שווא בשביל אנשים שלא עוזרים לעצמם. לא נכנס יותר למלחמות ציבוריות כמעט בשביל שום עניין לא כי פוחד אלא כי חכם ולמוד ניסיון. ואולי גם קצת מיואש.

קצת מיואש...
איזה נושא מורכב זה, בתקופה שנעדרתי מהבלוג שלי השתלט יאוש מסויים על האופי שלי. לאו דווקא יאוש שלילי ותיכף אסביר למה הכוונה.
השתניתי לא מעט, הפכתי מ"לוחם צדק" כפי שאחדים מהקוראים בוודאי מכירים אותי ל"הולך בדרכי ושם זין על העולם". קשה לי להסביר את הכל בפוסט אחד (מה גם שהפוסט היה אמור לדון בדברים אחרים) אז אכתוב כמה מילים רק בשביל לפתוח את הנושא וועל השאר אכתוב אולי בפוסטים הבאים:
היאוש עליו אני מדבר הוא לא עצוב ולא דכאוני. הוא בעיקר מאוכזב. מאוכזב מביצת הסאדו, מאוכזב מרשויות המדינה, מאוכזב מאנשים שחשבתי שהכרתי... אין כאן יאוש מעצמי או אכזבה מעצמי אלא סוג אחר של יאוש. יותר כמו "במילא זה לא ישנה אז מה הטעם"
יאוש מהסוג הזה מוביל אותך לטמון ראשך בקרקע הרבה יותר מבעבר, ולא מפחד או מהכחשה, אלא דווקא להיפך, ממקור של קבלה. יאוש כזה מבגר אותך, גורם לך להחליק את המתרחש ולקבל ולהבין שזהו מהלך החיים.
היאוש הזה מוביל אותך להתכנסות בתוך עצמך, לחוסר אכפתיות מסויימת כלפי המתרחש סביבך ובעיקר אם זה נוגע רק לסובבים אותך. היאוש גורם לך לדאוג יותר לביתך ופחות לאחרים, הוא הופך אותך אדיש יותר למצוקותיהם של הסובבים אותך בטוענה ש"כל אחד והצרות שלו" תוך הבנה שזהו מסלול החיים ואם נשקיע את חיינו בהצלת אנשים מצרותיהם אנו בעצם רודפים אחרי דבר אינסופי.
האם היאוש מהביצה (בכלל, לא רק ב"קהילה" שלנו) ותוצאותיו הוא דבר חיובי או שלילי? אני מניח שאין על זה תשובה חד משמעית. עבורי,בכל אופן, הוא חיובי.
מאז תחילת השינוי (והוא עדיין בתהליכים) אני הרבה יותר שלם עם החיים, מקבל את כל המתרחש באהבה - גם את הטוב וגם את הרע, הפסקתי להילחם מלחמות רפאים והתחלתי להשקיע יותר בעצמי. מעולם האגואיזם לא הרגיש לי טוב יותר....
זהו על קצה המזלג. יש יגידו שהשינוי שעברתי הוא שלילי כי ויתרתי על ערכי מוסר גבוהים ואליטיסטים שעל פי הם חייתי שנים רבות, אבל שיגידו - כבר לא מזיז לי.
יש גם מי שיגיד שהשינוי הזה הוא חיובי ומעיד על התפתחות והתקדמות בניגוד לדריכה במקום ונפילות דומות שהיו מנת חלקי זמן רב.
לי בכל אופן יש יותר חיוך על הפנים, ואולי בסופו של דבר זה מה שחשוב.





[*כנראה שה"שיפוצים" באמת נותנים אותותיהם (המבין יבין והלא-מבין יכנס לפרופיל שלי]




[**וואו, הכנסתי שני פוסטים באחד. סחטיין עלי. ]

וזו לא רק את,
וזה לא רק הוא.
כווווולם היום עברו את הקווים שמסמלים את גבול הטעם הטוב.
כולם הצליחו לאכזב בצורה כזו או אחרת, להפר הבטחות, לגלות צרות עין... וואו איזה חרא יום.

טוב נו, אני מניח שחייבים שיהיו גם כאלה לפעמים, אחרת לא היינו מעריכים את "הימים הטובים".

שונא אותו. ממש שונא, ולתמיד!

לא רוצה ממנו יותר כלום, בטח לא את זה.
הבנאדם מקבל משהו חדש, חדש גאד דאם איט, ומחזיר שבר כלי.
אז יודעים מה? אנ'לא רוצה את זה יותר.
לא רוצה ולא צריך!
אני אעבוד קשה כמה שנים ואז אוכל לקנות לי אחד משלי.
פאק, גאד דאמיט, אני רותח.
רותח!!!!
שונא אותו ואת כל מה שקשור אליו.
שונא גם אותי עכשיו על שאני מרשה לעצמי להיות כ"כ עצוב ומאוכזב ממנו,
שונא אותי על שהרשיתי למצב להגיע לרמה כזו.
שונא אותי כי אני מרגיש שדרכו עלי. לא, לא דרכו. רמסו אותי וירקו עלי.
אני שונא את העובדה שעכשיו כבר אין מה לעשות עם זה.
זה הרוס בעיניי, וגם אם אשקיע כמה אלפי שקלים (ולפי המצב הנוכחי זה יכול להגיע גם למספר עם 5 ספרות) זה עדיין לא יהיה אותו דבר בשבילי.
בעיניי זה הרוס, וגם אם יוכלו להביא את זה למצב חדש זה עדיין יהיה בעיניי הרוס, ותמיד תמיד תישאר שם ההרגשה השחורה הזו.
בן זונה מזדיין !!
וגם אותה אני שונא עכשיו. שונא שונא שונא שונא שונא!!!

חוטף קריזה,
זורק כל מה שבסביבה,
טורק דלתות,
ואז פותח אותן וטורק אותן שוב ושוב ושוב.....
ואז עובר לחלונות,
וכיסאות...
כל הבית כבר הפוך אבל אני אפילו לא מתחיל להרגע.
לא, אין לי בעיית אלימות או בעיית שליטה, ממש לא.
להיפך אפילו, אני מתפרק מבחירה עכשיו, כשהבית ריק ואני פוגע רק בדוממים.
רותח!
שונא!
כועס!
משתולל!
לא יודע איך לספוג את התחושה, לא יודע איך להכיל אותה.
מכירים את ההרגשה הזו שהדם בגוף זורם בשיא הלחץ? שאוטוטו הגוף פשוט מתפוצץ מעצבים או מזרימת דם מוגברת מידי?
מכירים את חוסר האונים המתסכל הזה אחרי שהרסו לכם משהו שהיה נורא יקר לכם (סנטימנטלית, לאו דווקא כספית, אבל גם כספית)
מכירים את הרצון להיעלם מכאן ולפתוח חיים חדשים במקום אחר עם חברים חדשים ומשפחה חדשה?
מכירים את הרגע הזה בו מתגבשת בכם ההבנה כמה דרכו עליכם ועל טוב ליבכם?
מכירים את התקווה הזו שרק תצליחו להמשיך ולשנוא את אותו אדם במשך כל ימי חייכם ואת התקווה שלא יווצרו סדקים בשנאה ובכעס שלכם עם הזמן?

זהו . הפעם זה נגמר בינינו. סופית. ולא בגלל דבר חומרי כזה או אחר שנהרס, אלא בגלל גישה מעוותת שכנראה לעולם לא תשתנה (וזו כבר ההזדמנות השניה שאני נותן לו אז תחסכו ממני תגובות של: "לכל אחד מגיעה הזדמנות נוספת")
בגלל יחס מחפיר שקיבלתי ממישהו שהשתדלתי להתייחס אליו בצורה הכי הוגנת שיש.
בגלל התחושה המרה הזו שאני לא יודע איך להעביר אותה אבל גם לא יודע איך להתמודד איתה ולהמשיך לחיות איתה.

זהו חלאס לכתוב.
הולך לחפש איזה כדור שירגיע אותי.
אינעל ראבאק!

נשרפות לי העיניים מרוב עייפות,
מנסה לישון ולא מצליח.
רדוף.
"הרדוף".

קובר את עצמי מתחת לשמיכה,
בדמיוני טקס הלוויה.
הספדים.
תמיד כשמתגעגעים אז היתרונות הופכים בולטים,
החסרונות נבלעים בתמהיל הזיכרונות השתוי.
תמיד ההספדים הופכים עצובים בגלל כל הזכרונות הטובים שעולים לפתע נטולי חסרונות, עכשיו כשכבר מספידים.

קשה לי לשמוע את עצמי חושב כך,
עצוב לי אפילו לנסח את זה.

בראשי מהדהד כעת משפט ששמעתי פעם:
פרידה היא כמו מוות קטן.
האבלים בהלוויה הדמיונית הנערכת במוחי המשווע למנוחה נזכרים במה שהיה ובוכים בכי תמרורים.
אחד מהם, מזכיר קצת את איינשטיין (הגאון. לא הזמר) ממלמל:
קטן? הכל יחסי בחיים, לא?

דווקא לפני מספר ימים דיברתי איתה על דברים שהם בו זמנית גם אופטימים וגם פסימים.

סוף.
סוף זה רע?
רק רע?
הרי כבר היה רע, לכן עכשיו הגיע הסוף.
אז אולי סוף זה לא כ"כ רע.
אולי זה גם אופטימי ולא רק פסימי.
אז למה זה מרגיש כ"כ רע?
ולמה זה מרגיש כ"כ ריק?
אבל אי אפשר אחרת.
אין ברירה.
סוף.
סוף אחד קטן שעושה המון המון רע בפנים.
לכולם.


עוד שעה עברה,
קשה.
כואב.
חייב לישון, הערנות כבר שורפת בעיניים, כואבת בראש ובשרירים.
ובלב.....
העירנות כואבת לי בלב.
נראה לי שעל מחר אני אוותר, אנסה לישון כל היום, להעביר את הכאב או לפחות לדחותו ביממה.

הרבה יש לי לכתוב על הכאב.
גם על שלה.
הרבה יש לי לכתוב על המצב המחורבן הזה המזדיין המקולל הדפוק (למה דווקא עכשיו לא באות לי עוד קללות?!) הזה.
הרהורים לגבי העבר,
הרהורים לגבי העתיד...
האם זוהי הדרך הנכונה?
ומה יהיה הלאה?
ואיך אפשר בכלל?
כנראה שאין ברירה.
"נתמודד".
"חייבים".

איך שהזמן עובר
כאילו כלום
לא אמרנו

מחר למחר חובר
והנה אפילה
בקול,
בצעד הבוחר שלא לדעת....

אמרי במה שאזכר
כדי לראות
איך קרה,
איך ש קרה...

מחר, בעזרת השם,
נפתח לנו דף חדש
וכל מה שמתנשם
יסחוף אותי
ייקח אותך

ואין לנו אלא שם
לקרוא בו
את מה שנתרגש,
אהבתינו...

טל עוזב את התריסים
מבט ועניים מתפייסים
דמעה במורדות ריסים
והנה אפלה....

בקול,
בצד הבוחר שלא לדעת,
אמרי במה
ואזכר כדי לראות
איך קרה, איך ש קרה






[ מחר ב"ה / שלומי שבן ]

הנה אני מוצא את עצמי , מתוך השקט שלי מנסה למצוא לך את שלך.

ואת אינך שלווה עוד וקופצת מהתרגשות ושמחה, אלא נותרת איתי כפי שהיית בטרם ראיתני ומחייכת רק לעיתים רחוקות כמו הייתי אחד האדם עבורך ולא בחיר ליבך, איש תשוקתך, שומר נפשך.

והנה השקט,השלווה, הביטחון, היציבות שלי, שאותם הענקת לי בתקופה האחרונה מתייצבים בשורה הראשונה של חזית יחסינו ומנסים לסייע לך ולנו לגבור על מפלצות הניכור המאיימות לכרסם בנו בתקופה האחרונה.

והנה אני עומד ניצב, איתן ושקט, מול הסערות המתחוללות לאחרונה במערכת הבלהות ההזויה הזו ונאבק, ספק כלוחם ספק כמאהב, על שלוותך - היא שלוותינו כך נדמה.

כפי שבעצמך התעקשת עלי והחזקת אותי ולא הרפית ממני כל עוד ראשי היה נפול ושלוותי לא הייתה עימי,
וכפי ששאגת בצירי לידתי מחדש כאם הצורחת בעוד ראש תינוקה הבועט קורע את רחמה ונרתיקה בדרכו אל אוויר העולם ואל מימוש זכותו לאור יום ולאוויר צלול, והאם אינה מוותרת ואף אינה כואבת את כאב הקריעה משום שמטרה נעלה לנגד עיניה, הולדת בנה האהוב מראש וללא תנאי,
כך ממשיך אני ללא רפה להתעקש ולנסות ולנסות ולנסות,
לחפש איתך ובעבורך את שלוותך אשר הייתה ואבדה, להוביל בסבלנות את מחנה היציבות והעמידה העצמית אשר נדמה כי מנת חלקך בו טבעי שגדולה תהיה.

ועל כן את מהלומותייך איני הודף כבר זמן רב כי אם מתכופף בכדי להימנע מן העימות המיותר או לפחות לנסות ולדחותו בתקווה שבטרם יגיע נצליח להרחיב את השוליים הצרים עליהם מתנודדת נפשך לאחרונה.
מבין אני שרבות מהמערבולות מקורן בתחושות חוסר של דבר כזה או אחר בחייך, לעיתים החוסר מקורו בי, מבין שהפתיל קצר ובסופו פצצת אטום קטלנית המאיימת להתפוצץ בתוכך. אם אשאר בסביבה תתפוצץ הפצצה בפניי כמו גם בפנייך, אך שוב אני מוצא את עצמי בוחר להמשיך ולנסות להתקרב על מנת לנטרל את הפצצה המעיקה על יחסינו כל כך.

לפתע נדרש ממני להוכיח את אמינותי שאינה מוטלת בספק,
לפתע לא מצליח ליבי המלא בך לתרגם לשפתך את תכניו,
והנה אני מוצא עצמי בהתמודדות גורלית עלייך, או שמא עלינו , או שמא עלי.
ואני איני מוותר, ואיני מותיר אותך כפצועה במערכה על אף הקורבנות הרבים אשר סופגת נפשי בכל צעד של התקרבות אל מכונות הירייה שלך. ובעודי מחזיק בך בחוזקה אני מוצא עצמי תוהה על פשרו של הפרדוקס האירוני בו את יורה בנקודות התורפה שלי וממאנת לאפשר לי לקרוב אלייך כבעבר, ובו זמנית הינך כואבת ובודדה ומשתוקקת לקרבתי עד דמעות.

חושש לתפוס אותך קרוב מידי , חזק מידי, חושש לסגור אותך בתוכינו, חושש לאלץ אותך להישאר, ועם זאת יודע שזה הזמן להישאר לצידך, להתעקש על היותי, ועל היותך...

נשאר, סופג, מחכה, מקווה שיהיה טוב, יודע ששווה להישאר למרות שעכשיו קשה.
אין בי מחשבות שניות על כך ואין בי כל רצון לדרך אחרת.
רק חששי האחד ממשיך לקונן בי, שמא תחת מעטה מסע הצלב הזה אני מחזיק בנפשך המתייסרת ואיני נותן לך את ברכתי לפרוס כנפיים ולעוף סולו, כאוניה אשר הרימה עוגנה ויוצאת את הנמל אל עבר לב הים, שם צפון לה ה"לא נודע".




עומד מול ראי/בית הבובות
-------------------------------
וכנראה שאחרי הכל את תהיי כאן לצדי
והכל צר פתאום, צפוף מידי בשבילי
והנה אני עומד מול ראי
מנסה להיות חצי אמיתי
מתוך הדימיון זה לא ישרוד
זה חייב להיות מציאותי

קום הגיע הזמן לקום
להתחיל ללכת בדרך המדוברת
נסה לבודד את הכל
כי כל ציור גדול מתחיל בקו של מכחול פשוט
הפעם הוא לא חייב להיות שחור

זהו, כדור השלג התחיל להתגלגל, ואולי הוא בעצם ממשיך להתגלגל מכיוון שהוא נוצר מבעוד מועד ולא ברגעים אלו.
אז כדור השלג ממשיך להתגלגל ולגדול, הדברים האמורים מתחילים להיות קונקרטים יותר ויותר, מתחילים להפוך מתכניות ותכנונים לביצועים ופעולות ומעשים בפועל.
בחזית החבר הכי טוב התחיל העימות ועוד מהמבוא ניתן לדעת שזה הולך להיות מר ואכזרי, ובסוף... או שנתחזק מכל העניין או שנתפזר אל הקשת והענן.