מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

באופן לא מפתיע, החליטה המדינה לאשר בניית מתחמי תיירות גדולים על חופי הכינרת הבודדים שנשארו בתוליים. מדובר על בניית 700 דירות נופש + 3 מלונות + חנויות ובתי עסק + כבישים ומגרשי חנייה בתשלום ועוד....

ברצוני להזכיר שהמצב על חופי הכינרת כיום (לפני הבניה המפלצתית המתוכננת) הוא שרוב מוחלט של החופים הם בתשלום ואנו נדרשים לשלם 100-120 ש"ח על "חניה ושימוש" באגם היחידי שיש בארץ. שימוש בפיסת קרקע על שפת הכינרת עולה לנו המון כסף וטבילה בכינרת או שחייה באגם הזה שהוא שהוא הכי שלנו , הופך מבילוי בטבע הנהדר של ארץ ישראל להוצאה כספית לא קטנה עבור שימוש בחופים הציבוריים שלנו !!

תארו לכם איך יהיה המצב אם יבנו גם על מעט החופים הבתוליים שנשארו......

עכשיו תארו לעצמכם שלא בונים רק גדר לצורכי תשלום אלא מלונות רבי קומות, מתחמי קניות גדולים, אספלט ובטון מכל כיוון וכמובן תשלום אסטרונומי בכניסה.


איך אתם יכולים לעזור במאבק?
בימים אלו מתארגנת עצומה שקוראת להקפאת המהלך.
בשביל לעזור תוכלו לעשות שני דברים עיקריים:

1) לחתום על העצומה ב www.kineret1.org/ שם גם תמצאו פרטים נוספים בנושא.

2) אל תתרכזו בעצמכם 😉 דברו עם אנשים, עם חבריכם, בני משפחה, וכו' ותדאגו לספר להם על העצומה שמתארגנת ולנתב אותם לאתר העצומה.



ברצוני להדגיש שאני פותח את השרשור הזה על דעת עצמי ואיני בא-כוח של ארגון כזה או אחר.
אני בסה"כ ישראלי מודאג שאוהב את הכינרת ולא רוצה שיהרסו לנו את פיסת הטבע הכמעט אחרונה שנשארה כפי שהייתה בימי עבר. אנא, עזרו לשמור על המראה הבתולי של החופים המוקפים בקני סוף ובנוף טבעי בטרם יתחילו הדחפורים להרוס לנו את הכינרת.
למעלה

איזו הרגשה נוראית זה לקום לבד,
מה גם שה'ללכת לישון' לא היה ממש ביחד.

והכי נורא שזה בגללי, לפחות בחלקו (הגדול),
אז אין לאן לנתב את העלבון ואין איך להתמודד עם בליל התחושות הגועש בי, המערבב בתוכו כעס ועלבון מצד אחד אך גם אשמה ותהיות שונות מן הצד השני .


לקום ולגלות שאתה לבד,
להיזכר שגם הלכת לישון לבד.
וגם היא.
אבל "ביחד".
להבין בדיעבד את הלילה שהיה,
להיות מופתע ובו זמנית זה כבר היה צפוי,
בוקר שמתחיל בתחושה של חוסר אונים,
עם רצון ללחוץ על כפתור הrewind ולחזור מעט אחורה, לשנות נקודות מפתח שהיו,
בוקר של עלבון, עלבון מעורבב בידיעה שלא באמת יש על מה ולא באמת יש את מי להאשים.


הרגשה נוראית....

ביג דיל.

כל יום שאני חיי הוא יומולדת מחדש, לא?

כשהחבר הכי טוב שיש לך מתחיל לאכזב בכל הזדמנות, האם הוא עדיין החבר הכי טוב שלך? האם הוא חבר בכלל...?

אי אפשר שלא להרים גבה (ולעיתים גם שתיים) כשלפתע אנשים שאמורים להיות קרובים אליך מפסיקים להשקיע ומתלוננים שאתה הוא זה שבעצם כבר לא שם.
בתקופה האחרונה יותר מידי אנשים הפסיקו להתקשר או לבצע מאמץ ראוי כלשהו לשמירה על קשר. היו גם כמה כוכבים שהחליטו שקריאה אחת במסנג'ר היא מאמץ ראוי בטרם יקפצו על המציאה וינתקו מגע בתואנה שאני כבר לא מתקשר.

מוצא את עצמי לבד.
חברים עלק...
מצד שני, מי צריך חברים כאלה שנמצאים רק כשנוח להם?
מי צריך חברים שיודעים להאשים אבל לא מסוגלים לקבל ביקורת פה ושם?

מוצא את עצמי לבד.
מנסה להבין איך נשארתי כמעט בלי אף אחד .

בודק את עצמי ואת התנהגותי:
באמת שאני עושה מעל ומעבר,
באמת שאני מתאמץ
לרוב גם משתדל לראות את הדברים דרך עיני הצד השני.

בודק את דרישותיי מאחרים:
מוצדקות ובהחלט לא מוגזמות.
מינימליסטיות, ראויות, הרבה פעמים מתפשרות ומוותרות.
באמת שאני לא מבקש שיורידו בשבילי את הירח, רק מעט כבוד, ומידי פעם שיהיו אמיתיים איתי.

מנסה להבין מדוע למרות זאת הם לא נשארים,
מנסה להבין למה הציפיות המינימליות שלי מתקבלות בפנים חמוצות,
האם יתכן שאף אחד מהם לא חבר אמיתי? אף אחד מכל ה"חברים" האלו שלי?
חברים אמיתיים עושים הרבה יותר מהמעט שלו אני מצפה...


לפתע מבין:
הרבה זמן התרפסתי.
מוותר בכל פעם מחדש,
נותן לדברים שאני לא רואה בעין יפה להתרחש בלי להגיב בצורה שלילית...
אולי ניתן אף להרחיק ולומר שנתתי שינצלו אותי כי לא רציתי להיות לבד.
רציתי להישאר עם חברים אז התעלמתי מהתנהגות כלפיי שהיום כבר איני מוכן לקבל.


למה הייתי כזה?
הכי נכון יהיה לחזור לשורשים.
כל ילדותי הייתי בודד, לא הייתי מה"מקובלים" ולא היו לי כמעט חברים.
מאוחר יותר כשהתבגרתי ורכשתי חברים, באופן טבעי ניסיתי לשמור על הקשרים שיצרתי ובעבור 'חברים' הייתי מוכן להתכופף ולהתגמש, לקבל הכל גם את החרא שלא הגיע לי, ובעצם... להשאיר את עמוד השדרה שלי בבית – העיקר לא להתעמת עם החברים שלי, שלא ילכו, שלא אשאר בלי.
במחשבה לאחור אני מבין היום שהרשיתי להם (ואולי הרשיתי לעצמי להסכים להם) להיות חברים של "נוח".
חברים רק כשנוח... ורק כמה שנוח...


ממשיך לחפור, שואל שנית, למה הייתי כזה?
התשובה הבלתי נמנעת:
חוסר הערכה עצמית (כנראה בגלל המצב החברתי בילדותי), שהתבטא באמונה שכדאי לוותר על דברים חשובים לי ושכדאי לבלוע התנהגות לא ראויה של חבריי כלפיי כדי שלא אשאר שוב לבד.
חוסר באמונה שאני מספיק שווה כדי שירצו להיות חברים שלי גם אם אני בעל דעה שונה משלהם לפעמים, גם אם אני עומד על זכותי לקבל יחס ראוי תמיד. ללא יוצא דופן. תמיד.

ומדוע העניין עולה וצף עכשיו?
עכשיו זה מגיע.
עכשיו, באיחור משמעותי, יש בי הערכה עצמית וביטחון מספיקים בשביל לעמוד על שלי, על המגיע לי.
עכשיו יש בי ההבנה שזו זכות להיות חבר של אחד כמוני, של אחד שיודע להיות חבר אמיתי ושנשאר גם כשטוב וגם כשרע.
עכשיו אני מבין שמותר ולגיטימי לדרוש את אשר אני מצפה לו בקשר עם חברים אמיתיים, מבין ויודע שהפתגם "נאה דורש נאה מקיים" חל על שני הצדדים בקשר ולא רק עלי.
מבין ויודע שאם אני נותן אני צריך גם לקבל, ולא רק כשזה נוח ולא רק כשזה לא דורש שם הקרבה או מאמץ,
עכשיו ברור לי שאני לא מוכן יותר להיות חבר טוב של אנשים שמתנהגים כמו חברים רק כשאין להם משהו טוב יותר לעשות או מישהו טוב יותר להיות איתו.
לא רוצה יותר להיות חבר טוב ואמיתי שנמצא תמיד כשצריכים אותו בעוד שמהצד השני אני מקבל את אותו הדבר רק כשנוח וכשאין זה דורש יותר מידי.


אז מה הלאה?
אני לא מצפה שכולם יהיו לי חברים כאלה,
יהיו גם חברים שאינם כאלה, אך הם יוגדרו ככאלה ובהתאם תהיה התנהגותי איתם,
וכך גם השקעתי ויחסי אליהם.

ומה עם אלו שמתיימרים להיות חברים אמיתיים וטובים?
הדבר הבא שאעשה יהיה סדרה של פגישות\שיחות עם אותם אנשים בהן אבהיר את המצב החדש שנוצר ואנסה להסביר את עצמי. מי שיידע להקשיב ולהבין, מי שיחתור להדדיות, יישאר בקבוצת "החברים הטובים", ומי שלא יעזור לי לשנות את אופי הקשר ואת התנהלות היחסים בינינו... הוא יוגדר כחבר מסוג אחר, ובהתאם תהיה ההסתכלות שלי על הקשר בינינו.

האם זה פייר ליצור סוגים שונים של חברים?
זה פייר בשבילי, וזה מה שחשוב.
ומלבד זאת, זו שיטה מצויינת לדעת מי הם החברים האמיתיים שלי.

אין לי ספק שיהיו עימותים, אך הכוונה שלי היא לשבת באווירה טובה ולהסביר ברגישות את דבריי.
אני מקווה שהחברים שלי יוכיחו את עצמם בנקודה מכריעה זו ויבינו שעד כה היה בסיס מאוד רקוב לקשרי החברות שלי עם אנשים, בסיס המושתת על הרגלים של 'הפניית הלחי השניה' וויתורים נוספים מצידי, ומצד שני ניצול שלהם, אולי אפילו לא במודע, את המצב הנוח שיצרתי.

בחיי שאם הייתי חולה באיידס, הייתי מתאבד.

בשניה.

*
אחי הגדול, זה שבילדותי היה מושא לקנאה, הערצה וחיקוי בשבילי, הולך ומתרחק ממני. ליתר דיוק זה לא ממש הוא שמתרחק ממני אלא אני שמיום ליום מבין שהאדם שהוא, אינו האדם שאני הייתי רוצה להיות.
אוסיף ואומר שמיום ליום מתחוור לי שמהרבה בחינות אני סולד מהאופי שלו ומההתנהגות שלו, ולא אגזים אם אספר כאן שהוא הפך ממודל חיקוי בשבילי לדוגמא חיה של "מה אני לא רוצה להיות" ושל "מה אני מנסה שלא להיות".





**
היום, פסח 2006 , נסענו כל המשפחה ברכב אחד כשאחי על ההגה.
בנסיעה הזו הצלחתי סוף כל סוף להגדיר במילים משהו שאני יודע כבר שנים רבות אך מעולם לא הצלחתי לבטא במילים, לא בקול רם וגם לא בלב בלי שאף אחד ישמע:
אחי הגדול משקיע, מרוכז, ואם יורשה לי לומר גם מבזבז את חייו בלכעוס על כולם. לא נראה לי שהוא יודע אחרת, לא נראה לי שהוא יכול עוד להפסיק להיות איש כועס וממורמר. הוא כועס כל מי שחולף בדרכו בין אם הוא מבקר אנשים שהוא מכיר או שהוא נכעס על אנשים זרים שבאים איתו במגע יומיומי בעבודה, ברחוב ובכביש.
אני לא רוצה להיות כזה.
נראה לי עדיף להיות סלחני וקליל בכל מה שלא עקרוני ולשמור את האנרגיות השליליות לדברים שחשובים באמת. אחרת המרמור ישתלט.

ושוב (בגלל שזה כ"כ חשוב), האנקדוטה:

אחי הגדול משקיע, מרוכז, ואם יורשה לי לומר גם מבזבז את חייו בלכעוס על כולם.
אני לא רוצה להיות כזה.

לא מעט זמן קיים הבלוג שלי, ומאז ומעולם הוא היה בשבילי מקום בו אני שופך את הכנות והאמת שלי.
הוא מעולם לא היה מקום לתיאורים מיניים או להגדלת האגו ע"י שיתוף הקוראים בסשנים שהתקיימו במציאות או בדמיון. לא, לא, הבלוג שלי לרוב עוסק בפן האישי יותר ודרכו אני מנסה למדוד את מעשיי ואת מעשי אחרים. דרך הבלוג תמיד ניסיתי לחפור בנפשי ולהבין את רגשותיי תוך שאני מתאמץ למצוא את המילים שיתארו את הבלאגן בפנים.
לא תמיד הדברים מובאים בצורה ישירה ולעיתים רבות יש לקרוא בין השורות על מנת להבין את המתחולל בפנים. בעיניי, האיש שכותב את הדברים ומודע לכוונת המשורר, בבלוג שלי יש המון והוא (עם כל הצניעות) אחד המומלצים פה. אני מאוד מתגאה בקטעים שכתבתי עד כה וחושב שברובם טמון קצת מעבר למה שהקורא המרפרף רואה.

ובכן, מדוע אני טורח לכתוב את פרץ השבחים הזה על עצמי? מהי המטרה אליה אני מנסה להגיע?
אני מניח שמפריעה לי הצורה בה אני מנהל את הבלוג בתקופה האחרונה. מוצא את עצמי מפרסם קטעים קצרים וחסרי עומק, קטעים שמכסים על העובדה שאני בעצם לא כותב יותר על ההתרחשות האמיתית אלא בורח מהם ומהכתיבה עליהם.
האם זו אקסהביציופוביה שמתחילה להצמיח שורשים בתוכי? בתקופה האחרונה אני מרגיש שמפריע לי לכתוב בבלוג כי "לא כולם צריכים לדעת". לאן ברח יצר האקסהיביציוניזם שלי? מה פתאום אני דופק חשבון לפומביות שבבלוג הזה? התשובה היא שלא כאן טמונה הבעיה.
היום הבנתי שלא מדובר בחשש מהפומביות ולא מדובר ב"מה אחרים יחשבו\יגידו". לא, הבעיה אינה באחרים אלא בי. הגיע הזמן להרים את ראשי מהמחפורת העמוקה בה קברתי אותו ולומר את האמת: המון התרחש בתקופה האחרונה והיה לי קצת קשה להביט במראת הבלוג שלי מחשש פן ארגיש נבוך או שוגה.
הרי תמיד כשמתרחשים שינויים אצלנו אנו נוטים לתהות האם הצעדים אותם אנו לוקחים הם נכונים ואנו הרבה יותר רגישים לתגובות הזולת, במקרה זה לדעת הקוראים בבלוג. כשמישהו מבצע שינויים גדולים באישיותו, תדמיתו, חייו, בחירותיו, הוא לרוב נוטה לפזול לצדדים ולחפש את תגובות הסובבים תוך שהוא מגדיל את משמעותן פי כמה וכמה.

אם נוסיף לכל אלו את העובדה שגישתי לחיים והצורה בה אני רואה דברים ועושה דברים עוברים טלטלה רצינית בתקופה האחרונה ישתמע מכך שגם הבלוג צריך לעבור שינוי משמעותי בין אם מדובר על צורת הכתיבה או על התכנים אשר חדשים לבלוג כמו גם לי.


היום פסח. היום הרגשתי ביתר שאת את השינוי הבוער בי (לפתע תוהה מדוע כל הזמן אני מחפש שינוי ושוב תוהה האם השינוי הנוכחי יתאים לי ויהיה גם האחרון) וגם הבנתי שאין מנוס מהפנמת השינוי ומשמעותו.
היום החלטתי לשוב ולשתף את הבלוג במאורעות המתרחשים עמוק בפנים ע"י כתיבת פוסטים רלווטים וגם ע"י פרסום הפוסטים שנכתבו בתקופה האחרונה ולא פורסמו בעקבות התקפת האקסהביציופוביה הקצרה שעברה עלי.

את חג הפסח הזה אני מתחיל עם כוס וויסקי משובח אל מול מסך המחשב, בחג הפסח הזה הבלוג שלי נולד מחדש וכולי תקווה שהמגמה הזו תימשך עוד זמן רב. אין ספק שכשאני מתחיל לחשוב במונחי "אני אכתוב על זה בבלוג" , וכשאני מגיע למסקנות מאירות עיניים בעקבות כל דבר קטן שמתרחש, או, אז אין ספק שנגמרה תקופת היובש והשינוי מתחיל לצבור תאוצה גם במישור הבלוג.

כי הבלוג הזה הוא אני.

האלבום של James Blunt, יפייפה, נוגע ללב, ומאוד מאוד עצוב.
מומלץ בחום.

אני מודה, U2 לא עושים לי את זה.