מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

למען הסר ספק:
בפוסט הקודם תיארתי מצב מסויים.
שאלו אותי אנשים לאחר שקראו את הפוסט הקודם: "בדיעבד, לאחר שאתה יוצא ממצב הרוח הזה, האם אתה מסביר לאלו שנפגעו את הסיבות שהוא הציף אותך? הרי אתה חייב הסבר לסובבים אותך אשר אתה חשוב להם".

חשוב לי להוסיף שאין מדובר בסיבות קונקרטיות שניתן להניח עליהן את האצבע, אלא פשוט מצברוח נטול סיבה ברורה אשר עולה בי בעקבות משהו טפשי כמו שיר ברדיו שמחזיר אותי אחורה בזמן, או זיכרון\מחשבה שגורמים לי לשקוע בתוך הרגשת בעעע כללית.
זה עלול לקרות גם אם רגע לפני כן היה מרוח לי חיוך על הפנים וגם אם היה לי יום נהדר, שבוע מצוין וחודש נפלא.

עוד חשוב לי להדגיש שכל המצב הזה שבפוסט הקודם כיניתי אותו "מלחמת עולם" לא מתרחש לעיתים קרובות אלא לעיתים מאוד רחוקות. עם זאת, כאשר הוא מפתיע וקופץ לביקור הנזק הנגרם הוא בד"כ גדול בגלל חוסר המוכנות של אנשים לקבל את בקשתי וכמו כן להאמין שזה לא בגללם. (ואי אפשר ממש להאשים אותם כי אם אני מתעצבן עליהם או מתרחק מהם או הופך קר לפתע, אז מנקודת מבטם הם מבינים שזה מכוון אליהם ספציפית.)

זהו. הסרתי ספק.

לפעמים אני יכול לזרוק על אנשים כל כך הרבה חרא, ובלי סיבה.
כשזה קורה אני דיי שונא את עצמי אבל דווקא אז אין לי שום אפשרות למנוע את זה.
כן, לפעמים הכל צף ועולה, כל החרא שהצטבר עם השנים, חרא של שנים ארוכות.
חרא גדול שבד"כ חבוי ונעול היטב ולפתע מצליח לנצל רגע של חולשה או טיפה קטנה של חוסר תשומת לב ולהציף אותי תוך שהוא דורך על נקודות התורפה הרגישות ביותר .
כשמצב כזה מתרחש אני צריך לבד.
אין שום תרופה אחרת שתמנע את הלוחמנות הקרירה והמאיימת הזו שבימים כתיקונם אינה מאפיינת אותי, רק כך לא יפגעו הסובבים אותי והיקרים לי. במצבים כאלה אני חייב להתבשל בחרא שלי, להתרחק ולהסתגר, להיעלם לכמה שעות, ואם יש איזה מסכן שבטעות נקלע בדרכי במהלך התחוללות הסערה אני מודיע לו במיומנות רבת שנים שאני צריך קצת זמן לבד אז שיעזוב אותי בשקט ויתרחק. לרוב אני גם טורח להסביר שזה לא קשור אל המסכן ושכעסי אינו מופנה כלפיו אלא כלפי כל העולם.
אז נכון, יש בי כמה דפקטים אבל אני חושב שאני מספיק הוגן גם בשעה קשה שכזו אם אני מזהיר ומסביר את המצב לאנשים המנסים לבוא איתי במגע.
הבעיה מתחילה כאשר אנשים לא מבינים או לא מוכנים לקבל את בקשתי או את את ההסבר ה(בואו נודה בזה..)מוזר המתלווה אליה ומנסים להתקרב בכל זאת וללחוץ עלי לספר להם "מה קרה",
או במקרה הגרוע יותר - מנסים להרגיע אותי.
או יוי יוייי....
מה קרה... מה קרה הם שואלים... ואני מתפוצץ.
"לא קרה כלום!!!" אני צועק עליהם, " אני פשוט צריך קצת זמן לבד, מה לא ברור??!?!"
ממשיכים ללחוץ: "אבל למה אתה צועק? על מה אתה כ"כ כועס? מה עשינו...?"
וכך ממשיכה השיחה ובכל פעם הסוף ידוע (לי) מראש: הם נעלבים ואני מרגיש עוד יותר חרא ועכשיו אני שונא לא רק את כל העולם אלא גם את עצמי.

אז אנשים:
אם אני אומר שאני צריך קצת זמן לבד, כנראה שאני צריך זמן לבד.
ואם אני מסביר שזה לא בגללכם, תאמינו לי – זה לא בגללכם.
אז מה עליכם לעשות במצב כזה?.... פשוט לציית. אחרת מתחילה מלחמת עולם!

יום חלף לו ולא הורגש,

כאילו לא היה . . .

מה שהוא אמר לי:
אני אב הבית.

מה שהם אמרו לי (בנימת זלזול):
הוא בניקיון.


***************************************************************

מה שהם אמרו לי:
הוא בניקיון.

מה שהוא אמר לי (בנימת גאווה):
אני אב הבית.

כמה מוזר הוא העולם,
כמה מוזרים הם האנשים.
מספר אנשים שפגשתי לאחרונה יצרו לי תמונה מאוד מגוונת:
יש אחת מנסה לרזות והיא בכלל אינה שמנה,
ויש אחת מנסה בכל כוחה להשמין, לשווא, נשארת עור ועצמות.
לעומתם יש את השמן שהוריד לא מעט ממשקלו אך עדיין הוא שמן ולעולם ישאר כזה
וההיא שמרזה במהירות הבזק וממלאת בכך את עולמה באושר,
וההוא שלא אכפת לו שהוא שמן,
וההיא ששמחה על שאינה שמנה,
וההוא שאינו משמין לעולם ולכן אינו מבין את האובססיה למשקל, את הפחדים מכך, הדכאונות וההשלכות המלאות,
וההוא שחושש מפני השמנה,
וההיא שממשיכה לעשן מחשש פן תשמין כשתפסיק.
השמן שקיבל את משקלו והוא אוכל ואוכל כאילו אין מחר,
השמנה שיודעת שהיא יפה,
הגבר-גבר שמשקיע שעות בעיצוב הגוף,
העלמה השמנה שנמשכת רק לגברים רזים,
הרזה שלא מרוצה מחייו ותמיד יחפש מה לשפר,
הרזה שאינה מסופקת מעצמה ובקביעות מתיפייפת בצבעי הסוואה אלגנטיים: בגדים, נעליים, איפור ותסרוקות,
השמן הדכאוני שבטוח כי הפיתרון לכל בעיותיו הוא ירידה במשקל,
בחורות רזות שהיו שמנות,
בחורים שמנים שהיו רזים,
אנשים מגוונים....

ואני....?


(ואתם . . . ? )









[תקציר: מי שקרא כאן פוסט על השמנת יתר פספס את הנקודה . ]

20:00, מהדורת החדשות של ערוץ 10.

ידיעה ראשונה:
זוג הורים שביתם הקטנה נתגלתה כחולת סרטן.
הילדה תמות. ולמה? כי הטיפול יעלה 350000 והמדינה מסרבת לממן אותו.
בתשובה לשאלה מהם החלומות שלה עונה הילדה: להיות עם שיער ארוך, להיות חיילת, להיות כלה. אביה מסביר שמה שעומד בינה לבין החלומות האלו (ומי ישמע מה היא מבקשת..) זה רק הכסף שאין להם.
לא חבל?

ידיעה שניה:
בחור אחד התעצבן שהכלבה של השכנים נובחת מתחת לחלונו. מה עשה הכוכב? יצא עם חבית טינר ושרף את הכלבה בעודה בחיים.
לא העיר לבעלי הכלב, לא התקשר לעיריה\משטרה, פשוט הלך ושרף אותה הבן זונה.
לאן הגענו??!

בשלב הזה אני מכבה את מכשיר הטלויזיה ויוצא מהחדר. הספיק לי.

לא, לא הייתי היום בים,

ועם זאת, היום הזה היה יום של ים:

ים של שקט ושל רעש,

ים של שצף ושל שלווה,

ים של טוב ורע שמתערבבים יחדיו והופכים אחד,

ים של שונא,

ים של אוהב,

ים של ניגודים,

טירוף,

ים של טירוף....


היום הזה היה יום של טירוף,
יום של ים של טירוף ושל מערבולות .
ולעת ערב, בעודי מנסה להירגע מכל החותמים שהשאירו בי תלאות היום הזה,
בעת שהמוזיקה מתנגנת לה כהרגלה בעוצמה מטרידת שכנים,
נתקלתי בפיסת אופטימיות שנגעה לי בלב ונסחה בי מעט תקווה.

בברכת לילה טוב ושקט אני משאיר כאן את מילות השיר בתקווה שהן תיגענה בלבבות נוספים,
וכמובן – מומלץ עד מומלץ מאוד להוריד את השיר ולשמוע אותו, לא רק לקרוא את המילים.

דניו.



לחבק אותך \ סינרגיה

אני סולח לך גם אם את לא רואה את זה
שלכל דקה יש עוד טעם
יושב מלאך גבוה שעוד נותן לי כוח
הוא מחזק אותי כשאת איתי.

יש אנשים שלא מוצאים אף פעם
ויש גם מקומות שאין כבר טעם
ולפעמים זה שם גם אם זה לא מושלם
גם אם קשה לראות.

כשאת צוחקת אני חי
כשאת בוכה עצוב מידיי
אני פותח ת'ידיים לחבק אותך
כי זה האור שבענייך
שמקרב אותי אלייך
כי זה הטעם שנשאר מלחבק אותך.

יש אנשים לא מוצאים אף פעם מקום שכזה
יש מקומות שאין כבר טעם ואין טעם להמשיך את זה
ולפעמים, לפעמים זה שם
גם אם זה קשה לראות
לפעמים זה שם...

כשאת צוחקת אני חי
כשאת בוכה עצוב מידיי
אני פותח ת'ידיים לחבק אותך
כי זה האור שבענייך
שמקרב אותי אלייך
כי זה הטעם שנשאר מלחבק אותך.





[ תקציר : רגע של אופטימיות, אולי יש עוד תקווה. הרבה שמאלצ במסווה של פיוטיות ]

אחזור כשאחזור.
שלום.

אני נקרע...
נשרף מבפנים . . .


בימים האחרונים קשה להתבטא, קשה לתרגם את כובד משקלו של המטען למילים פשוטות של עברית.

רוצה לכתוב,
אין זמן –
וגם אם היה, לא היה יוצא לי שומדבר.
לא שיר,
לא פוסט,
רק בליל מעורבב ולא מובן של מילים שיוצרות מציאות סוריאליסטית,
כמו ציור של קשקושים שקוראים לו אומנות אבל לא באמת מבינים אותו.

המילים אינן הנשק המועדף היום, איי גס...
אולי אפרוט כמה צלילים על הפסנתר.

שיהיה (לי) יום טוב.