מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

היום טוב לי.

איזה כיף זה, ולחשוב שיש אנשים שמרגישים כך כמעט כל יום...
וואו, השקט הזה כל כך... כל כך שקט...

שקט

אין לי מושג מה הסיבה שפתאום הוא נחת עלי השקט הזה, גם אין לי מושג מתי ילך ממני.
ברור לי שילך.
ברור שלא ישאר זמן רב.
אני לומד אותו כעת, לומד להוקיר אותו, לומד להכיר אותו מחדש,
מוצף בשמחה, כמעט מאושר ממש... ואולי מאושר? (חושש להשתמש במילה כבדה כ"כ שכבר איני זוכר במדויק את משמעותה)
הייתי מצפה מעצמי למהול את ה"אושר" הזה בעצבות על שזה כאן לזמן קצוב בלבד, אבל זה פשוט לא קורה. אני ריק מעצבות על כך ומלא בתחושה הנקייה הנהדרת הזו.

שקט.
וואו, איזה כיף זה השקט הזה.
כמה עברתי בתקופה האחרונה, בשנה האחרונה...
שנה שלמה בלי שקט...
לפני שנה היה לי שקט,
היה לי שקט והייתה לי שלמות עצמית.
שנה אחורה, ומאז נותרתי אלמן לשקט הזה, בכנות אומר שכבר שכחתי איך זה מרגיש...

מוצף רגשות אני מתנהל היום, ובעודי מבצע את ענייני היומיום אני חש בזרע הנובט שבתוכי אשר מתחיל לנשוא את פירות השינוי הכואב של החודשיים-שלושה האחרונים.
והאם באמת יש קשר ישיר לשינוי שהתחולל? לשינוי שחוללתי?
אם אכן כזה הוא המצב אני גאה בעצמי על שהצלחתי לצאת ולטפס משפל התהום בה נמצאתי אל רגע אחד קטן של אושר אשר אני חש כעת, גם אם זהו רק רגע קט שתיכף יעלם ולעולם לא יחזור עוד.

ובין מילה למילה אשר אני כותב, אני נזכר בכל האנשים שהיו חלק מחיי בשנה האחרונה.
חלקם הקטן עודנו שם. רובם כבר לא.
והאנשים אשר כבר לא איתי בחיי, חלקם עזבו אותי מרצונם ואת חלקם הרחקתי, לעיתים בעל כורחי, על מנת לשרוד את השנה הקשה הזו שעברה עלי.
אלו מהם אשר באמת קרובים היו, יודעים היכן הייתי וכמה חשוב היה שאצא משם. יודעים איך איבדתי את עצמי בתוך כל התוהו שסבב אותי ובוודאי שמחים בשבילי, ולו באופן חלקי, על שהצלחתי להגיע ליום הזה בו אני מרגיש רק טוב. בלי רע.
(לאלו שלא יודעים על מה מדובר – בשביל זה קיים הארכיון בבלוג שלי, בהצלחה...).

וכן, אני יודע גם על מספר אנשים שנפלו איתי, עם או בלי כל קשר לנפילתי, יודע גם שהם בדרך הנכונה למעלה. יודע. יודע וגאה.
גאה בהם על התמודדות אמיצה מלווה בלא מעט קשיים וגאה בעצמי על שלא נטשתי את ספינתם בעודה טובעת. יודע וגאה.
דבר נוסף אשר אני יודע הוא ששינוי הוא דבר מרתיע, ולכן יש אנשים שיכעסו או יפגעו מכך שאני הצלחתי. יכול להיות שיחשבו שויתרתי עליהם ועזבתיהם בכדי להרגיש טוב יותר, טוב כפי שאני מרגיש היום. אני רוצה לומר לאותם אנשים שהם טועים, ושדווקא בגלל שלא עזבתי את מחמליי אני מרגיש כ"כ טוב כעת. נכון, טיפסתי למעלה בקצב קבוע ובלתי מתפשר, אך לא על חשבונם של הדברים (והאנשים) החשובים לי. כאשר נטשתי חלקים מחיי לא הייתה זו נטישה אמיתית כי אם עיצוב מחדש של החלקים החשובים בחיי. ואת אשר נטשתי ללא חזור רואה אני כקטיעת איבר לצורך הצלת גופי ונשמתי, פרוצדורה הכרחית לתיקונם של דברים אשר מחויבים בתיקון, פרוצדורה הכרחית לתיקונו של דניו אשר היה, ועודנו, חייב בתיקון.

התכוונתי לכתוב כאן שהרשימה הזו היא שעת מבחן בה ישמחו בשבילי האנשים אשר יאהבוני באמת ויכעסו\יפגעו מרשימה זו האנשים אשר אינטרסים בלתי טהורים להם.
עם זאת, איני שלם עם טענה זו מכיוון שברור ונהיר לי שהאהבה הרבה פעמים היא רווית אינטרסים אישיים ולכן רבים הסיכויים ששמחת אוהביי תימהל ברגשות שלילים על שהימים חלפו והזמנים השתנו, על שמפת הקשרים, הרצונות והשאיפות שלי השתנתה ויחד איתה תם הסיכוי לחיות את ימי העבר כפי שנראו ותוכננו בשנה האחרונה.
כולי תקווה אמיתית וכנה שאוהביי ישכילו להבין את השינוי שבי ולראות שבשינוי זה טמונות בעיקר מעלות, בעבורי ובעבור כל אלו שבקשר איתי, מכיוון שדניו שלם יותר משמעותו קשר שלם יותר עם דניו. ובכלל, דניו שלם יותר אלו מילים מאוד חזקות, דניו שלם הן מילים שכל מי שאוהב את דניו ישמח לשמוע.
הלוואי שהמסר יופנם,
הלוואי שהחזון יושלם.
הלוואי שתהיה שנה טובה יותר ולא "מבוזבזת" (ועל כמה שהשנה האחרונה *לא* הייתה מבוזבזת עוד יכתב בבלוג זה).
הלוואי שאוהביי האמיתיים ידעו למצוא מקום בליבם לשמוח עבורי ואיתי, להתחזק איתי ובשבילי, לגדול ולצמוח, לראות את עצמם ולהיות מאושרים.
הלוואי....

תמצית הפוסט הזה, אני מניח, היא שבפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני מרגיש (כבר בוקר שלם) טוב, אני מרגיש שמח, ובחשש שמהול בתהייה על פשר הסיבה אפשר להוסיף גם "מאושר".
אני לא מרגיש שמגיע לי, למרות שבראשי אני יודע עד כמה כן מגיע לי.
עדיין לא מרגיש שמיציתי את המסע, אך ברגע זה אני חש כאילו הגעתי אל סופו. אל היעד המיוחל.
ואכן, אני מביט אחורה אל השנה האחרונה ורואה בבירור את הנפילה שחוויתי, את הצלילה אל התהום העמוקה, רואה כעת גם את המסע המופלא בחזרה ויודע עמוק בתוך ליבי שלא כל אחד מסוגל לכך. בטח לא בתקופה כ"כ קצרה.
אין לי ספק שהתחושה המלווה אותי הבוקר היא רק להבוקר, או כפי שלימדה אותי פעם מישהי, רק להיום. אין לי ספק שהמסע עוד ארוך וזאת למרות תחושת הסיפוק והמלאות אשר אני חווה כרגע. עוד יהיו רגרסיות ועוד יהיו נפילות, אך כעת אני בטוח במאת האחוזים שאני צועד אל עבר מקום בריא יותר, מקום שלם וחזק.
אני מתכוון להמשיך ולטפס בצורה איטית אך קבועה, ולקחת איתי את כל מי שרוצה להיאסף על המסע הזה שלי.

אני חווה את הבוקר הזה במלואו, על כל יופיו ועל כל יופיי שלי.
זה נראה לי כמו חלום שאינו בר השגה לקום כך כל בוקר, לחיות כך כל יום, ועם זאת... כרגע החלום נראה קרוב מתמיד.
אחרי הכל, לפעמים חלומות מתגשמים, לא? 😄





יש לי גם נ.ב דיי ארוך –
באופן שהוא בחלקו תמוה בעיניי ובחלקו אך טבעי, אני לא יכול שלא להביא פה את השיר "שמע ישראל" (עדיף בגרסת דוד ד'אור) אשר מוקדש הפעם לכל אלו שעדיין לא השלימו את המסע שלהם, אך מרגישים שהם בדרך לשם.
מדוע דווקא שיר זה נשפך מליבי כעת?
אולי בגלל שכעת, ברגע זה כאשר נדמה לי שהגעתי ליעד מסעי, צפים ועולים זכרונות רבים מהשנה האחרונה, ולו הייתי צריך לאסוף תמונות מחיי וליצור במוחי וידאו-קליפ לשנה האחרונה אני מניח שזה השיר שהיה מלווה את המצגת.
נכון, כתבתי שנדמה שהגעתי לסוף המסע, אך ברור לי שתחושה זו תיעלם תוך מספר שעות. עם זאת, אני מתקרב. אני יודע שאני מתקרב. וכפי שכתבתי כבר , אני יודע זאת ואני גאה בעצמי.

מוקדש בהרבה אהבה לכל מי שנמצא בדרכו אל יעד המסע שלו:

שמע ישראל
------------
כשהלב בוכה רק אלוהים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
בתפילה קטנה חותך את הדממה

כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
האדם רואה את כל חייו פתאום
אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת
לאלוהיו קורא על סף תהום

שמע ישראל, אלוהיי, אתה הכל יכול
נתת לי את חיי, נתת לי הכל
בעיניי דמעה, הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת

שמע ישראל, אלוהיי, עכשיו אני לבד
חזק אותי, אלוהיי, עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שייגמר כי לא נותר בי כוח

שמע ישראל,
אלוהיי,
אתה הכל יכול
נתת לי את חיי
נתת לי הכל
בעיניי דמעה
הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק - הנשמה זועקת !!
שמע ישראל,
אלוהיי,
עכשיו אני לבד...
חזק אותי,
אלוהיי,
עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שייגמר
כי לא נותר בי כוח

שוב גשם~!

רק רציתי לשתף אתכם בהתלהבות שלי.




[ תקציר: כייייף ]

הגיע הזמן לומר את זה.
לצעוק את זה.
לצרוווווח את זה!

תפסיקו כבר למחוק בלוגים שלמים מעל דפי האתר.
אנשים משקיעים דקות ארוכות כל יום (יש כאלה משקיעים אף שעות שלמות) , בוהים במסך , קוראים ומזדהים.
כשאני קורא את הבלוגים שלכם אני מתרגש איתכם ומחייך איתכם ובוכה איתכם.
אז למה?
למה למחוק??!
הרי זה לא ישנה את העובדה שכבר כתבתם, אם תמחקו את הבלוג זה לא מה שישנה את מי שאתם או את מי שהייתם.
ובכלל, למחוק בלוגים זה למחוק את כל ההשקעה של הקוראים בכם, זה לזרוק לזבל את התגובות שהגיבו לכם.
אני שם לב שנגמר לי החשק לקרוא בלוגים של אנשים מרגשים, כותבים מצוינים בהחלט, שמחקו את הבלוג שלהם. אני מפסיק לעקוב אחרי אותם בלוגים קטועי גפיים למרות שהם מרגשים מאוד וכתובים היטב.
סליחה אבל בעיני יש כאן סוג של זלזול בי כקורא, מה גם שעוד לא ראיתי את האחד\אחת שהסבירו למה עשו זאת והתנצלו בפני הקוראים הנאמנים שליוו אותם משך חודשים ארוכים.

דיי כבר למחוק בלוגים.
זה ממילא לא נותן כלום, לא באמת.
אז דיי.



[תקציר: ומה נסגר אם אלה שכל הזמן מוחקים ואז מתחילים מחדש ואז במשבר הראשון שוב מוחקים וחוזר חלילה?! ]

כמה חבל שלא באנו לתת,
אלא רק לקחת את מה שלא ניתן בקלות...

הכל השתבש היום.
הכל.
משעה 5 לפנות בוקר ועד עכשיו
לא היה דבר שעבד כמו שצריך,
לא היה אדם שלא הרס בי משהו,
הכל. פשוט הכל.
האוטו שנגרר למוסך,
מוסד הלימודים שניגן לי על העצבים עם הזלזול שלו,
כאבי הבטן של עלמת החן,
הקשר המיוחד והארוך שנהרס
ריבים עם המשפחה,
עם החברים,
עם זרים...



*** כך רציתי לפרסם את הפוסט.
לא.
מי שמכיר אותי יודע שדווקא במצבים כאלו אני נוהג לסנן מבין שפתי "זה לא סוף העולם", ואז אני מתחיל לחפש את הטוב שיש. לפעמים הטוב משובץ בתוך הרע, לפעמים הוא נובע ממשהו רע, ולעיתים מוצאים פשוט את כל הטוב שנשאר, כמו הדוגמא המפורסמת: לפחות נשארה לי בריאותי.
עכשיו למצוא נקודות אור שהיו היום:


*למרות כל הקשיים שנערמו עלי היום לא נשברתי ולא רבתי עם עצמי.

*החברה הכי הכי טובה שלי התקשרה היום מחו"ל, שם היא גרה, ואמרה שהיא חוזרת לארץ בעוד מספר ימים.

*עלמת החן מפצירה בי לצאת ולשנות אווירה, יש מצב שהיא תצליח לשכנע אותי.

*קיבלתי תפקיד מנהל פורום בספוט.

*יצא לי לטייל היום לא מעט, גם בעיר גם מחוצה לה, גם ברכב גם ברגל.

*נקודת אור נוספת: מצאתי מספר נקודות אור היום.



עכשיו יותר טוב.
עכשיו היום הזה נראה לפתע כמו שכתבה רונית שחר באחד משיריה:
"זה רק טיפות של גשם, זה לא המבול...."

יש שיר שנדבק אלי כבר כל היום
וחשבתי להביא אותו פה, אולי יעזוב אותי ויכנס אל הקוראים 😄
וחוץ מזה, זה שיר מה-זה נכון (יש לקרוא בקול צווחני)
גם בקהילה הזו וגם בכלל.
ועוד חוצמזה, תכירו כבר את הלהקה הענקית הזאת! אז מה אם אפ'חד לא שמע עליה חוץ ממני?!

וחוץ מזה אחרון:
ממליץ בחום לא לרפרף על המילים רק "כי זה אנגלית".
ממליץ להשקיע במלל של השיר , למרות שאני מודה שלרוב כשמתפרסם בלוג באנגלית גם אני רק מרפרף.


back to good
------------------

It's nothing,
it's so normal
you Just stand there
I could say so much
But I don't go there because I don't want to.

I was thinking
if you were lonely
Maybe we could leave here
and no one would know
At least not to the point that we would think so

Everyone here, knows everyone here is thinking about somebody else
And it's best if we all keep it under our heads.
I couldn't tell if anyone here was feeling the way I do
But I'm lonely now, and I don't know how
To get it back to good

This don't mean that
you own me
This ain't no good
in fact it's phony as hell
But things worked out just like you wanted too

If you see me out
you don't know me
Try to turn your head
try to give me some room
To figure out just what I'm going to do

And everyone here, hates everyone here for doing just like they do
It's best if we all keep this quiet instead
And I couldn't tell why everyone here was doing me like they do
But I'm sorry now, and I don't know how
To get it back to good

Well… Everyone here is wondering what it's like to be with somebody else
Everyone here's to blame,
Everyone here gets caught up in the pleasure of the pain,
Everyone hides shades of shame,
but looking inside we're the same,
We're the same, and we're all grown now, but we don't know how
To get it back to good


I couldn't tell, if anyone here was feeling the way I do
But it's over now and I don't know how,
I guess it's over now
There's no getting back to good

זה הרביץ לי אתמול בלילה,
(באנגלית זה נשמע יותר טוב: it hit me last night).



ההבדל העצום שבין לתת מעצמך לבין לתת את עצמך.

לתת מעצמך - טוב.
לתת את עצמך - רע.

לתת מעצמי זה טוב, ואפילו הכרחי. זה נותן גם למושא הנתינה שלי וגם לי בעצמי, כי לתת זה בעצם גם לקבל (כל עוד לא נותנים יותר מידי, ע"ע לתת את עצמך )

לתת את עצמי זה רע. ולא משנה כל הסיפור שמסביב. בשום אופן ובשום מצב אסור לתת את עצמי, את כולי. גם אם לא הספיק כל מה שאני יכול לתת מעצמי, שהרי אם אדם נותן את כולו, הוא מאבד את עצמו ומוסר את נפשו בידי אדם אחר, ואם נפשו אינה שלו עוד, משמע איבד האדם את עצמו, כיצד יוכל לתת עוד מעצמו?

לתת מעצמך - טוב, ואפילו הכרחי.
לתת את עצמך - רע. תמיד רע.

היא היתה חזקה מהחורף
היא היתה חזקה מסופה
לצמוח מכלום שהיה לה
זה סוד הכח שלה
את ליבה היא שמרה בכספת
את גופה היא שמרה לעצמה
היא רואה או אולי מתעלמת
ממה שקורה בגללה

מתוך עולמות שבורים
היא צומחת
לילות שלמים
היא רוקמת
כל מה שיקרה לה

ופתאום יום אחד הוא הגיע
כמו אל שעלה מן הים
את כל כוחותיה נתנה לו
ליבה התעורר מאי שם
אבל אהובה כמו המים
נגע בחופים וחזר
עכשיו אהבה היא יודעת
כאב שאינו נגמר

מתוך עולמות שבורים
היא צומחת
לילות שלמים
היא רוקמת
כל מה שיקרה לה

מישהו ראה את הארנק שלי ? ? !






פפפ... איזה עצבים!

ודווקא ביום העסקים האחרון של 2005....
מרפי באמת שונא אותי!

מתוך NRG מעריב.
הלינק לכתבה המלאה (שהיא אגב לא משהו חוץ מהקטע הענק הזה):
http://www.nrg.co.il/online/36/ART1/019/479.html



הו, הבשלות המינית. אין זאת, כי צחוק לעגני צחק לנו הטבע: בשלותנו המינית מתקדמת ביחס הפוך לאטרקטיביות הפיזית שלנו. בתחילת דרכנו המינית אנו בשיא פריחתנו הגופנית. חמוקיהן של הנערות ברודים וגמישים. מחילתן צרה וחביבה כשל איילות. דא עקא, אין עם מי לדבר, ועל מה. קח נערה בת שמונה עשרה, וגם אם תצליח להוביל אותה בכחש ודברי חלקות למיטה, היא סתם תשכב שם כמו קורת עץ נקובה. כל מעיניה במדבקות, לבבות וניירות מכתבים ורודים. רק בחסות העלטה תסכים להתפשט את בגדיה, כולה צחקוקי בושה וכחכוחי מבוכה. הרי כי כן, רושם גופן של נערות צעירות הוא כצ'קים, שהליבידו שלהן לא יכול לפרוע.

גם הנערים שבחבורה לא נמלטים מתעתועיו הציניים של הטבע. אך אם המסלול הנשי אל הבשלות המינית הוא הליכה איטית ורציפה לעבר קו הגבול, הרי המסלול הגברי משול לזינוק נחשוני קדימה, ואז דריכה ארוכה במקום, שלעיתים כלל אינה מסתיימת. הנער המתבגר עובר תוך פרק זמן קצרצר, ממצב של א-מיניות, לשגרת אוננות של שלושים פעמים ביום חול. כשהוא בשיא כושרו, הזכר הצעיר מסוגל, ואף רוצה, לקיים יחסי מין עשרות פעמים ביממה. דא עקא אורכה של כל פעם כזאת הוא פרק חד ספרתי של שניות. הרי כי כן, בנעורנו אנו בשיא כמותי ובשפל איכותי. וככל שנוקפות השנים אנו משלמים על בשלותנו במטבע הקשה של הופעתנו החיצונית.