פטיש לשמנות

שוב מיגרנה שהולכת ומתחזקת, זה טוב וזה רע, רע כי זה ממש כואב, טוב כי זה מראה לי שהמוח שלי מבצע תהליכי חשיבה חזקים. מיגרנה לעומת כאב ראש, מודיעה לי לנוח במחשבה, ואולי להירגע, שהכל יהיה בסדר, כי אני בסדר, כי אני טובה, ולטוב תמיד ימשך טוב. 

עדיין מתאוששת מאתמול, אפילו הבת שלי התעייפה מכל המרץ של הבנים. בנים כמה אתם קשים כשאתם קטנים, ואז כשאתם גדלים, עוד יותר קשים. עדיין שוכבת בספה נחה מאתמול. שבת מנוחה, במקרה שלי זה פשוט יותר מידי...

חשבתי קשה להיות כלבה,  היום היה הרבה יותר קשה.  כל כלבה פה הייתה כבר נופלת מהם. 

בא לי להכיר מישהו ושאני אהיה מושלמת בשבילו, בא לי שהוא יהיה מסוגל לאהוב אותי כמו שאני יודעת לאהוב. עם כל הכבוד לבדסמ, אהבה והתאמה, יכולים להוביל לריגוש עוצמתי מאוד מאוד, ועם נוסיף אלמנטים מהבדסמ אז בכלל זה חזק עוצמתי ויפה. כבר כל כך הרבה זמן עבר, רוצה להיות שם ברגש הזה. לא רק להיסתכל מבחוץ. 

הכי הכי הכי הכי כייף זה ללכת לים עם מישהו שאני אוהבת, להיות איתו במים המלוחים, לצאת, שהוא עוזר לי ומורח עלי קרם הגנה. ויש את הריח המלוח של הים והחול, והנוף המדהים והריגוש שהוא איתי בכלל ואני מחייכת וטוב לי בכל הגוף, העולם הופך להיות מושלם, אנחנו קצת מעשנים וזה מוסיף למצב רוח. אחר כך מסיימים מתלבשים וקונים מלאבי בדרך, שעוד ממתיק את הנשמה, ואם בכלל אני רוצה להגזים, חוזרים הבייתה מתקלחים, ושוכבים יחד ברקע איזה מוסיקה טובה, זה כל כך מושלם ונעים והגוף חם ונעים והמזגן מקרר והמגע רך ונעים ואני לא צריכה יותר מזה כלום בחיים. 

בא לי חופשה בבית מלון, כזה עם מלא פעילויות לילדים, שאני רק אצטרך מידי פעם לבדוק שהכל בסדר, בא לי בית מלון עם מזגן קפוא, ואוכל מוכן, ושיהיה לי זמן לשקוע במחשבות, בחלומות שלי, לכן אני כאן בכלוב, זה מקום של מחשבות של חלומות, שאייך שאתה נראה ומתנהג זה מקובל ובסדר. המציאות היום יומית זה לא העולם האידאלי שלי, ההתייחסות של אנשים, כל כך לפעמים מעצבנת ומנוכרת. אין אהבת אדם אמיתית. לפחות אצל הרוב, משהו השתבש באנושות, הכל זה רשימת אינטרסים, מעמדות שיכות. למה אין אהבת אדם אמיתית, אהבה ללא רצון לקבל תמורה, וטוב נצחי. חשבתי שרק אני ככה. נפגשתי עם אמא של ילדה מהגן, והיא דוקטור אישה חכמה מרצה בכירה, והיא דיברה בדיוק אותו דבר, למה זה לא מספיק לאהוב, זה כל כך נדיר אהבת אמת, למה אנשים לא מוקירים את הרגש הזה. אני נחה קצת לפני שאני מתחילה לבשל. אני יודעת שיש סוף למסע הזה בעולם, אני יודעת שאני עליתי על כל מה שבאמת חשוב. 

נקרעתי מבכי איזה פרק, כמה סבל אפשר לעבור, בכיתי על הכאב של הדמות, נשפכתי מבכי, ואולי על הדרך בכיתי גם על דברים שגם לי כואבים, ואני מדחיקה. 

כשנכנסתי לעולם הבדסמ, לא כל כך ידעתי מה אני, מה מושך אותי, למה אני כאן בכלל? 

נורא נמשכת לשליטה, זה שיש מישהו ששולט עלי שמוביל שמחליט. שהוא חזק וסמכותי. במקום האינטימי אני לא שם בקטע המזוכיסטי של כאב, לא נמשכת לכאב, כאב חזק לא עושה לי את זה, ואם צריך לחנך אותי בכאב, זה באמת כואב, ולא גורם לי לשום הנאה ועונג מכאב, אין לי נטייה כזו לאהבת כאב. אז אני שואלת את עצמי האם אני במקום הנכון, האם יש שליטה בלי שימוש תדיר בכאב חזק? . 

עד לא מזמן ההתמכרות העיקרית והיחידה שלי הייתה לאוכל. מחשבות על אוכל, אכילת ממתקים וכו. עכשיו התמכרתי לאדון, כל היום חושבת עליו, רוצה אותו, מחכה לו מכורה מכורה אליו בכל שניה ביום. בוא נקווה שנשאר רק עם התמכרות אחת, לאדון ואז אני גם ארזה, אהיה כוסית ואזכה לאדון.

אני כל כך עצובה היום, מתחילה לעכל את המצב שלי, וכל הדיאטה שלי נהרסה לי, פתחתי היום שוקולד מריר, חטיפי בריאות, פרוסה עם ריבה, פרוסה עם אבוקדו, ונס קפה ועוד נס קפה, רק כדי למלא את הריק שיש בי עכשיו, לא עשיתי כלום היום, חופשת מחלה מהחיים, חוץ מלהכין לי ולילד שלי לאכול לא עשיתי כלום, אני שוכבת במיטה וחושבת בלי הפסקה, מתעצבנת שכלום לא יכול ללכת כמו שאני רוצה. ואני רוצה ורוצה, כבר לא לא יכולה.