פשוט אני

להוריד את השכבות, 

לקלף מעצמי את האישה היומיומית,
להגיע אחרי יום עמוס, 
לקלף אותי. 

להשאיר בחוץ את כל הדאגות,
את כל המחשבות. 
לנחות לברכיים. 
להניח ראש. 
בלי מילים. 
נשימות עמוקות, 
ליטוף מתמשך. 
ושקט. 
לעשות את המעבר הזה. 
להגיע הביתה.
במובן העמוק. 
כאן, 
ברגע הזה, 
זו רק אני, הוא והשקט שלי.
היכולת שלי להיות, 
פשוט אני. 

נוכחת. 

עם השקט שלי, 

עם התובנות,

עם החוויות הטובות,

וגם בזכות אלה שפחות. 

מתחברת חזרה לעצמי,

כי ככה אני הכי טובה, 

פשוט אני. 

 
לאחר שהוא הקשיב לה כל כך הרבה. 

את המפגש הבא הוא תכנן אחרת. 
הוא הבין לגביה כמה דברים.
המרכזי ביניהם, הוא שהילדונת הזו זקוקה לאיזון. 
היא אוהבת את הקצוות, ובאותה נשימה,
זקוקה נואשות לאיזון שלה. 
לשלווה ולרוגע האלה. 
אלה, שלא מתאפשרים לה ביום יום. 
אלה, שהיא לא יכולה להרשות לעצמה בטירוף היומיומי שלה. 

היא הגיעה למפגש הזה ברגשות מעורבים. 
היתה לו הוראה אחת ברורה. 
אסור לה לדבר ללא רשות. 
בכלל. 
וזה הפתיע אותה. 
הרי כל ההכרות שלהם מבוססת על תקשורת. 
הוא תמיד רצה לשמוע אותה. 
לשאול, לחקור, להבין במילים מה היא מרגישה. 
תמיד התעקש לשמוע אותה מבקשת. 
מבטאת בקול את הרצונות הכמוסים שלה. 
וגם אלה שלא. 
זה מה שהיא חיפשה. 
את המקום הזה שלא יוותר לה כשהיא משתתקת, או משנה נושא כדי להתחמק. 
ועכשיו? לשתוק? 
היא חששה מצד אחד. 
מצד שני היא הכירה אותו. 
ידעה שלא יפגע ולא ישתמש בכוחו לרעה. 

הוא הכין הכל לפני שהגיעה. 
גם את הפחד שזרע בה. 
הוא ידע שאחד הדברים המלחיצים אותה, הוא השקט. 
השתיקות האלה. 
בהן היא לא יודעת מה לעשות וכיצד להגיב. 
בהן היא לא ידעה מה הוא רוצה ולמה הוא מתכוון. 
בהן, היתה בחוסר וודאות מוחלט. 
ברגע שנלקחת ממנה זכות הדיבור, זה מאלץ אותה להוריד את מנגנון ההגנה הראשי שלה. 
אז הוא שיחק על זה. 
הכרית שלה חיכתה לה לרגלי הספה שלו. 
הוא הודיע לה להיכנס ולהתיישב עליה באופן מיידי. 
הוא הכין שמיכה ליד הכרית, החשיך את החדר וניגן מוזיקה נעימה ושקטה. 

היא נכנסה לחדר כשפעימות ליבה מואצות. 
השקט, החושך, המוזיקה הרכה, והכרית לרגליו. 
בדיוק המקום שחיכתה לו. 
המקום בו הילדה שבתוכה יוצאת לחופשי. 
טרדות היום יום עוזבות אותה. 
והיא יכולה לשחרר את עצמה לתוך השליטה שלו. 
היא הניחה את דבריה על השולחן והתיישבה על הכרית מולו. 
הוא הניח את ראשה על ברכיו. 
היא נרגעה לכמה רגעים. התמסרה לליטוף העדיף שלו, הרגישה איך כל המתח שהיתה בו מתחיל להתפוגג, וברגע קטן, הרימה את ראשה ובאה לומר משהו. 
המבט שלו הבהיר לה והזכיר לה את משימתה היחידה. 

הוא ישב שם, כשהיא בין רגליו, 
ברגע המזוקק הזה בו הילדה הזו, אשת העולם הגדול, הופכת לקטנה. 
משחררת מעליה כל דאגה. כל בעיה. 
כל חשש. 
והוא ידע כמה קשה לה לא לדבר. 
אבל הוא ידע שהיא זקוקה לזה. 
לשקט הזה. 
למקום הבטוח והרגוע הזה. מנותקת מהכל ומכולם. 
הוא ישב שם, ליטף אותה, הרגיש את הגוף שלה מרפה מהלחץ שאפף אותו. 
מרגיש אותה נמסה לתוך המגע שלו.
מתמסרת לו עוד בכל נשימה. 
יודעת, 
שהשקט הזה, זה כל מה שאי פעם, 
ביקשה. 

 
הוא הוביל אותה לשם לאט. 

דרך מפותלת וארוכה, 
קילף את כל השכבות שלה. 
בכל פעם, עלתה מגננה אחרת. 

פעם היא לא מספיק חזקה בשבילו.
פעם היא לא מספיק יפה.
בפעם אחרת היא לא מספיק חכמה,
ולפעמים היא לא היתה מספיק כנועה. 

והוא הבין זאת. 
היא חשבה כך כל חייה. 
היא בחרה להאמין שהיא לא מספיקה. 
האדון הקודם שלה, 
רק חיזק בה את התחושות הללו. 
הוא ניסה להטמיע בה את הביטחון הזה, 
אבל כשהוא בעצמו היה חסר ביטחון, 
לא היה לו שום סיכוי להצליח. 

והיא,
היא היתה בסך הכל ילדה. 
שחיפשה מקום אחד בטוח, 
בו היא תוכל להניח ראש, להיות עצמה. 
אבל בתוך עולם כזה, 
שאמור להיות חשוף וחסר שיפוטיות,
היא מצאה את עצמה שוב במסיכה. 
שוב במקום בו לשחרר שליטה, 
היא נאחזת בה חזק יותר. 
הכי חזקה. 
הכי בטוחה.
הכי מגוננת
והכי חכמה. 
בלתי מנוצחת כזו. 
כי אם תעז לשחרר, תחשוף חולשה. 
תחשוף את הרכות שבה, 
את הפחדים,
את הכניעה. 

והוא הבין את הכל. 
עוד בהתחלה. 
ולקח אותה בדרך מאוד איטית. 
מאוד זהירה. 
היא הבינה שאת הדרך הזו, קודם תצטרך לעשות בעצמה,
עד הרגע בו היא תבחר להאמין, 
שהיא, כמו שהיא,
פשוט מספיקה. 

🖤💜🖤 

לקח לה המון זמן להגיע לזה. 

הימים שעברו עליה היו קשים והיא נעה בין תחושות אפלות של רגש אפור ובין התמודדות עם מצבי לחץ קיצוניים. 

ולקח לה זמן. 

"חצאית קצרה, חוטיני שחור ונעלי עקב. את שאר ההנחיות תקבלי כאשר אהיה קרוב". 

זו פגישה רביעית שלהם. 

את שלושת הפעמים הראשונות הוא הקדיש כדי להכיר אותה. 

להבין את סיפור החיים שלה. 

את הכאבים שלה  

את הפחדים שלה. 

להסיר ולקלף, או לפחות לסדוק את כל חומות ההגנה שעטפו אותה. 

הוא הבין שזה מותר לה, הרי היא נתנה שם הכל, ויותר. 

התמסרה לאיש אשר רצה ואהב אותה יותר מכל, 

אך ביקש לעצמו אורח חיים שהיא לא יכלה להכיל. 

היא לא יכולה להיות אחת מ... 

היא צריכה להיות ה-אחת. 

זו שהוא יאהב, ויעריך ויכבד וירצה בכל כולו לשלוט בה.

רק בה. 

אז הוא נתן לה זמן. והקשיב. 

הקשבה פעילה. דרך כל המכשולים, דרך כל הכעסים וכל היצרים. פשוט הקשיב לה. 

נתן לה ביטחון. 

אז היא התלבשה בשבילו, כפי שביקש. כי כשמאפשרים לה להרגיש נוח ורצויה, היא מסוגלת לתת עולם. 

"בעוד 5 דקות, השאירי דלת פתוחה וחכי לי בתנוחת כניעה, עם גבך אל הדלת. את לא זזה עד שאאשר זאת". 

וכך היא חיכתה לו. 

הפרפרים שלה החלו להתערבב. עם הלבטים, ועם הפחדים והמגננות והשאלות שעולות. 

אבל היא ילדה טובה. 

היא המתינה לו בדיוק כך. 

לקחה נשימה עמוקה ונכנסה לפינה הזו- הכל כך שקטה. 

לכניעה. 

אומרים, שאם יש לנו בקשה מסוימת, או מטרה מסוימת עלינו לדייק אותה לפרטי פרטים ולהמחיש לעצמנו תמונה של התוצאה הסופית. 

מחשבה יוצרת מציאות.

שבת שלום:) 

(לא,לא באמת קרה. עדיין)

עברו שנים. 

כלום לא השתנה. 

חוץ ממני. 

יותר בקצוות.

יותר באמצע. 

יותר שלמה. 

יותר אני. 

פשוט אני. 

וכאן, 

יכולה, 

ורוצה,

להיות מי שאני. 

לא, אין לי מניה דיפרסיה. 

אין לי אישיות גבולית.

אין לי פיצול אישיות . 

אני לא שבורה או דכאונית. 

( תתפלאו כמה פעמים קיבלתי הודעות פרטיות עם השאלות הללו) 

אני כן בנאדם חצוי.

יש בי הרבה יותר ממה שפוסט אחד או בלוג של שנים יכול לשקף. 

לאדם מותר להתלבט.

ולחקור.

ולשנות עמדות ודעות.

זה לא עושה אותי עם הפרעה נפשית כזו או אחרת.

(קצת מרמור....אולי ככה ייחסכו ממני אי אילו הודעות) 

אישה, ילדה,

צנועה, בטוחה, 

פראית, שקטה,

צועקת, לוחשת,

יצרית, ביישנית,

סטנדרטית, מקורית,

מלטפת, מכאיבה,

מחייכת, בוכה,

צוחקת, עצובה,

שחורה, לבנה,

אחת מ..., האחת,

שולטת, נשלטת,

סאבית, דומיננטית,

מתמסרת, לוקחת שליטה, 

אישה. 

פשוטה,

והכי הרבה מורכבת.