הוא הוביל אותה לשם לאט.
דרך מפותלת וארוכה,
קילף את כל השכבות שלה.
בכל פעם, עלתה מגננה אחרת.
פעם היא לא מספיק חזקה בשבילו.
פעם היא לא מספיק יפה.
בפעם אחרת היא לא מספיק חכמה,
ולפעמים היא לא היתה מספיק כנועה.
והוא הבין זאת.
היא חשבה כך כל חייה.
היא בחרה להאמין שהיא לא מספיקה.
האדון הקודם שלה,
רק חיזק בה את התחושות הללו.
הוא ניסה להטמיע בה את הביטחון הזה,
אבל כשהוא בעצמו היה חסר ביטחון,
לא היה לו שום סיכוי להצליח.
והיא,
היא היתה בסך הכל ילדה.
שחיפשה מקום אחד בטוח,
בו היא תוכל להניח ראש, להיות עצמה.
אבל בתוך עולם כזה,
שאמור להיות חשוף וחסר שיפוטיות,
היא מצאה את עצמה שוב במסיכה.
שוב במקום בו לשחרר שליטה,
היא נאחזת בה חזק יותר.
הכי חזקה.
הכי בטוחה.
הכי מגוננת
והכי חכמה.
בלתי מנוצחת כזו.
כי אם תעז לשחרר, תחשוף חולשה.
תחשוף את הרכות שבה,
את הפחדים,
את הכניעה.
והוא הבין את הכל.
עוד בהתחלה.
ולקח אותה בדרך מאוד איטית.
מאוד זהירה.
היא הבינה שאת הדרך הזו, קודם תצטרך לעשות בעצמה,
עד הרגע בו היא תבחר להאמין,
שהיא, כמו שהיא,
פשוט מספיקה.
🖤💜🖤