אני יכול למצוא את עצמי חרמן לפעמים. זה טבעי. כמו שאני רעב, צמא או עייף.
אבל כשאני חרמן, בזכותך ובקשר אליך, זה סוג אחר של חרמנות. היא מופנית כל כולה אליך, כלפייך, ואני רוצה לצוד אותך כמו חיית טרף, ולהתענג על הבשר שלך. שלך - לא מחשבה כללית כלשהי. אלא, שלך. אני רוצה לראות את הרצון בעיניים שלך לספק אותי, לתת לי, לוודא שאני מרוצה ממך. ואותך, יורדת על הברכיים, דוממת, שקטה, נצמדת, רוצה. וזה כל כך מחרמן אותי. וגורם לי לחשוב איך אני מרים אותך, וחודר לכוס היפה שלך, ומזיין אותך כמו חיה ועובר בין החורים שלך כשאת גונחת בלי שליטה, בובת סמרטוטים פרטית שלי שמתמוטטת עליי כמו זונה טובה, ממש טובה.
וכשאגמור, אולי בכוס שלך, או בתחת שלך, או בפה היפה שלך, את תהיי מאושרת כל כך על שמילאת את ייעודך ושימחת אותי, ונשכב יחד מחובקים ונספור את הסימנים שהותרתי בך, ונצחק קצת, ואת תקווי שהפעם הם ישארו בך מעט יותר, בדיוק כפי שגם את מעט יותר - שלי.