גחליליות

2 גבורה שבחסד

ספרנו אתמול בערב: 2.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)
אהבה, נתינה, חסד.

הגבורה שבחסד.
הגבול שנובע מתוך אהבה.

אז אחרי שלמדנו (ועוד נמשיך ללמוד) להיות קשובים לעצמנו, עלינו גם להיות קשובים לאחר ולמידת היכולת שלו להכיל.
אם ניתן יותר מידי, אנחנו עלולים להטביע או שישפך (אם ניתן מעט מידי, זה לא יספיק). עלינו לשים גבול לנתינה ולהשכיל לתת במידת הכלי (כך שלא יהיה חוסר ולא עודף).

ההתבוננות להיום, היא מתי והיכן זה יותר מידי.
היכן, מתוך אהבתינו, אנחנו כופים דברים? מכריחים?
היכן, מתוך אהבתינו, אנחנו מונעים מאדם אחר את התפתחותו בכך שאנחנו עוזרים, אך למעשה לא עוזרים בכלל ומקבעים מצב?
נתבונן במערכות היחסים שלנו, ראשית עם עצמנו: היכן בתוכי עליי לשים גבול להתנהגות מסוימת ולעצור את הילד הפנימי? מה לגבי הילדים שלנו? היכן שם אנחנו נותנים יותר מידי, שלא מאפשר לשתיל למצוא את דרכו בעצמו? מה לגבי תלמידים שלנו? מטופלים? העבודה שלנו? מול ההורים או החברים שלנו? מהו הרגע בו זה הופך ל-יותר מידי? נתבונן היום וננסה למצוא את הנקודה הזו שבה זה הופך ליותר מידי ומתוך אהבה לעצמנו נתבונן, לא מתוך ביקורתיות או שיפוטיות.

הגבורה – היא הכח המאזן של האהבה והנתינה, הכח המאזן של החסד. הגבורה היא הגבול והדין שמקורו מתוך אהבה, אלו הגבולות שאנחנו כן זקוקים להם כדי לאפשר את הגדילה במרחב בטוח ומגן שמאפשר לנו להרגיש אותנו.

התבוננות בנקודת זמן זו, לימדה אותי כמה היה חשוב לראות את האור שהיה בתוך מה שנראה חשיכה גמורה, ולראות את הרפואה שבתוך החולי, כי לראות דבר בשלמותו, לראות דבר כפי שהוא, זה לראות את כל הפנים שלו. אותה התבוננות עזרה לי לא לטבוע בתוך החשיכה כי היא היתה מאוזנת עם האור שראיתי בוקע ממנה. שנת 2020, למעשה שמה גבול, מתוך אהבה רבה לבריאה עצמה, לכל צורת החיים הקודמת שחיינו בה. אני זוכרת את ההקלה הגדולה שחשתי, כשמישהו עצר את הרכבת! מישהו עצר את הטירוף שחייתי בו וידעתי שהוא לא טוב לי, אבל לא יכולתי לשנות אותו. שינו עבורי, ולכן גם היתה שם הכרת תודה כל כך גדולה.

אנחנו ישויות אינסופיות, מה לנו ולגבולות?
הגבול מאפשר לנו להרגיש אותנו. האינסוף אולי מתקשה להרגיש את עצמו, אבל כשמוצבים שם גבולות, יש לנו את האפשרות להתחכך ולהרגיש ממשות, והחיכוך הזה מביא אותנו להרגיש את עצמנו, היכן אני "נגמר/ת". למה הדבר דומה? לתינוק שזה עתה יצא ממקום צר, מהרחם, וזקוק להידוק הזה שמוכר לו, ולכן עוטפים אותו בסדין, למען יחוש את עצמו, לכן הוא נרגע.

אח"כ אנחנו זקוקים לגבולות גם כשאנחנו ילדים קטנים, זה אחד המופעים של אהבה מההורים – זו צורת התייחסות שלהם אלינו, ואם לא שמו לנו גבולות, בבגרות אנחנו צריכים לשים אותם לעצמנו. על מה צריך לשים גבולות? למשל על רגשות. לתחום את ה-משך והעוצמה בה אני מאפשר לעצמי להרגיש סבל למשל, או עצב, או ייאוש או דיכאון, או ריפיון. חשוב מאוד כן להעלות את הרגש, לתת לו ביטוי, מקום ותשומת לב כדי לעזור לו להשתחרר, אבל אם הילד הפנימי שלנו טובע בביצות הצער של מורלה הזקנה? מה אז? אז – חובה עלינו להיות הורים טובים לעצמנו ולהציב גבול: "עכשיו מותר לך לטבוע קצת", "עכשיו אסור, עכשיו זה מספיק ונגמר". ההתנהלות הזו, למעשה שומרת עלינו. יש הקלה מאוד גדולה ב-לשים לעצמנו גבול על דברים, ולכן מקורו של גבול זה, הוא באהבה. זה לבחור מתי ובמה אנחנו זקוקים לשים סוף לאינסוף.

יצחק אבינו הוא המייצג של ספירת הגבורה, מאחר ובו היה הגבול של החסד של אברהם (סיפור העקידה). גם שרה היא הדין "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כ"א, י"ב) לכן היא שרה/שררה, היא יודעת את איכות הדין ולכן גם מסוגלת לדון, דנה, שמה גבול ברור, לטובה מאהבה. ככה החסד יכול לבוא לידי ביטוי בצורה שלא תטביע את האחר. הגבורה הזו, היא שמלמדת אותנו להיות יותר קשובים לאחר ולצרכיו. היא זו שמשתפת את המודעות הפנימית, עם מודעות חיצונית.

בתוך הגבורה גם שוכן האומץ: "יום השואה והגבורה" המתקרב אלינו לבוא. האומץ הזה, הוא האומץ שגרם לנחשון להיות ראשון, להיכנס אל תוך ים סוף "ובאו מים עד נפש" עד הצוואר המים הגיעו לפני שנקרע הים, לשם לבחון את האומץ שלו, התגבר על הפחד בדבקותו בבורא, אמונתו האיתנה והבחירה שעשה לפני כולם. הגבורה אם כך היא גם האומץ שלנו להיות מי שאנחנו, לעשות את הבחירות שלנו ולהוות את המהות שאנחנו. הגבורה עוזרת לנו להתגבר – עצם קביעת גבול מתוך אהבה עבורינו, מאפשרת לנו להתגבר על דברים שקשים לנו. הגבורה גם מגבירה את יכולת העמידות שלנו ויכולתינו להכיל.

*העבודה הפנימית על לשים גבול ועל להרחיב גבול, זו עבודה מאוד עדינה וחשוב שיהיה בה קשב רב, וכי כל הנעשה, יעשה מתוך חמלה לעצמנו,* מתוך רצון לעזור לנו להתפתח מתוך תמיכה וביטחון יציבים. זו אומנות לעשות זאת ללא כפייה - לשים לב לזה בבקשה. אחת הדוגמאות לזה, למשל דיאטה. צריך לשים מינונים לתזונה שלנו, כביכול למנוע מאיתנו דבר מה, וכשאנחנו נוהגים כך, זה הכרח. חלופה אחרת להתנהלות הזו, היא להיות בנתינה: "אני עכשיו נותן/נת לעצמי הפסקה מלאכול", "אני עכשיו נותנת לעצמי תזונה מזינה ותומכת, בריאה", "אני כעת נותן/נת בריאות והבראה לגוף שלי", כי כשהדברים הם הנתינה, הם מתקיימים ב"יש" (במקום ב"אין"), כי הבריאה היא "יש", זה מסונכרן עם הכל. יש הרבה מאוד דקויות בהתייחסות הזו כשהיא נובעת מאהבה, מצד אחד אני שמה גבול מצד שני כשאני שמה אותו, אני עדיין בנתינה ולא במניעה - חשוב לזהות אבחנה זו.

אני מזמינה אותנו היום, לבחון את הגבולות שאנחנו שמים לילדים שלנו (לילדים הפיזיים, ולילדים הפנימיים שאנחנו), זהו מהיכן יוצא הגבול, מה השורש שלו? האם הוא נובע מתוך אהבה או שהוא נובע מתוך שררה והנכחת שליטה דורסת? האם הצבנו גבול מתוך סבלנות או מתוך קוצר סבלנות? האם קבענו גבול, או דין לעצמנו? האם הגבול שהצבנו משמש גלגלי עזר להתפתחות, או חוסם/מצמצם אותנו ואף משמש שוט הלקאה, והענשה עצמית? שאלו עצמכם, אילו גבולות הילד הפנימי מבקש מכם להציב עבורו כדי לא להיות אבוד בתוך החשיכה הפנימית שלו. הציבו לעצמכם גבול בתחום אשר נמצא בעבודה פנימית נוכחית שלכם והתבוננו בדיאלוג שגבול זה מקיים איתכם. דיאלוג זה, אף הוא – דיאלוג שבין האנוש להינני הגבוה/לנשמה (היא ההורים, והאנוש הוא הילד שצריך את העזרה הזו ושיראו אותו ויציבו לו גבולות). זה פועל גם פנימה – בלראות את עצמי, וגם החוצה בלראות את האחר (לזהות כמה נתינה זה כבר יותר מידי, מתי זה בא על חשבוני? או מתי אני מטביע/ה את הצד השני או מונע ממנו משהו – זה מכריח אותי להיות קשוב/ה וללמוד את הכלי שהוא, כמה הוא יכול להכיל).

גבול הוא גם מתי אני מחליט/ה להפסיק לבד, ולהסכים לקבל עזרה, יד (מהחלק הגבוה שלי, או מבני אדם אחרים), לקבוע מתי זה כבר לא נכון לעשות לבד וצריך ביחד. גבול זה גם לקבוע עת לכל דבר, לארגן את היום שלי והלו"ז, לקבוע מתי אני בנתינה לאחרים ומתי אני בהקשבה לעצמי (ובוודאי שהם יכולים להיות גם וגם – זה כמו שיד ימין בעיקר נותנת אבל כעת גם לומדת לקבל, ויד שמאל שבעיקר מקבלת וכעת לומדת גם לתת, בסופו של דבר שתי הידיים ידעו להיות בנתינה ובקבלה כל העת והנתינה והקבלה אחד הם). כשזיהינו היכן עלינו לשים גבול (פנימי או חיצוני), אני מציעה שנקבע אותו בנחרצות עדינה :- ) כלומר להניח אותו מתוך אהבה ותמיכה בנו או באחרים, מתוך הבנה והכלה שלנו ושל האחרים. להסביר! לחבב את הדבר על הבריות.

זו הספירה הראשונה שגם יש לה הופכי (זה יגיע בשבוע הבא של הגבורה, כעת אנחנו בשבוע של החסד – מוגש כחומר להעשרה ולחיבור להמשך, כדי לראות את השלם של זה בכל עת):
הגבורה שבחסד – הצבת הדין, הגבול, ההתגברות על מה שדורש התגברות, ההגברה של אהבה ללא תנאי מתוך אהבה.
החסד שבגבורה – האהבה והנתינה שבתוך הדין, הגבול, ההתגברות על... וההגברה (של האהבה לעצמנו ולבריאה).

מועדים לשמחה,
באהבה