ספרנו אתמול בערב: 3.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)
הרמוניה ואיזון החסד.
תפארת שבחסד.
תפארת שבחסד היא האיזון שבתוך האהבה והנתינה מתוך עצמן מעצם מהותן. תכלית האהבה ללא תנאי, והנתינה האינסופית היא ההרמוניה, עבודת שיעורים, מינונים, מידות! נוכל להיעזר בגבול שלמדנו אתמול בגבורה. היום זה להביא את המצב לכדי הרמוניה ושלום, ושלמות מתוך חמלה ואהבה ללא תנאי לעצמנו. להיות בשיוויון נפש בתוכנו מתוך אהבה (כשהנפש והכוחות הפועלים בה, נמצאים בשיוויון, באיזון).
מנקודת מבט גבוהה יותר על כל הספירות, התפארת היא האיזון שבין חסד לגבורה, היא קו האמצע (בין ימין לשמאל, בין קדימה לאחורה, ובין למעלה ולמטה. ממוקמת בחזה ובבטן, במרכז אמצע הגוף - נסו לזהות בתחושה בגוף היכן עובר הקו הזה), משמע, מאזנים בתוך הפנימיות שלנו, ומתוך כך מאזנים בין הפנים והחוץ, היחס שלנו לעצמנו וההשתקפות שלו בכל היחסים שלנו עם אחרים.
הפאר של התפארת שבחסד, הוא אומנות הדיוק לכדי איזון ושיוויון הנפש: לתת כמה שנכון לתת, לאהוב מתוך הלב, את כל הבריאה על כל חלקיה המתממשים בחומר או ברוח ולהיות מסוגל להעניק את האהבה הזו בצורה שתהיה נכונה למקבל, במידתו, ויכולת ההכלה שלו מבלי לשנות את כמות ואיכות האהבה שיש בתוכי. הפאר, הוא היכולת לראות את כל המערכת בפעולה, לא רק ביחס אליי, אלא בכל ה"יש" וה"אין".
פאר = פ' פותחת פתח, פה "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים", א' האינסוף שמותח ידיו ורגליו ל-4 קצוות תבל, ר' מגלגלת לברכה ולהתגשמות. זה הפתח לגלגל את השפע והאינסוף אל תוך החומר מתוך אהבה ללא תנאי "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד" לראות את הבורא בכל + להידמות לו שהרי זוהי פעולת הבריאה עצמה. תפארת = ת' פותחת ת' סוגרת, שמים סוף מקומי לאינסוף הכללי. תוחמים מקטע. יש יופי שהוא יותר מידי (יותר מידי זהב, יותר מידי תכשיטים, יותר מידי סימטריה, יותר מידי.. פשוט יותר מידי). התפארת עבורי היא משהו שהוא יפה במידה בשל הדיוק העילאי שמתקיים - זה כשיופי חיצוני שקול לפנימי, יש כלי להכיל את היופי הזה, והמידתיות המדוייקת, היא היוצרת את ההרמוניה, ולכן היא היא התפארת.
חמלה ורחמים:
חמלה מזהה את הרגש אבל לא מזדהה איתו.
רחמים מנציחים מצב של עליון ותחתון,
חמלה מכילה ומביאה לריפוי כי יש בה תנועה.
אז על מה נעבוד היום?
שאלו עצמכם, האם אני צריך/כה לתת אהבה כדי לקבל אהבה?
היכן לא מאוזן בתוכנו? מה נמצא בעודף ומה נמצא בחוסר?
כהורים, אנחנו לומדים לתת את האהבה הזו, לא משנה מה הילדים עושים, האהבה פשוט ניתנת להם ולנו כשהיינו ילדים. האם נאפשר לעצמנו להיות ילדים ביחס לבורא ולחוש את האהבה הזו - ללא שום תנאי רק מעצם היותנו? זו המשמעות של אהבה ללא תנאי, זו גם המשמעות של לקבל עצמי כפי שאני. האם אני מקבל/ת את עצמי כפי שאני? (ממה זה עשוי: מלקבל את הגוף שלי כפי שהוא, את "ההצלחות והכישלונות", כל את הקיים ואת כל הנעדר מחיי...)
האם אני אוהב/ת את עצמי בצורה כזו, ללא תנאי? ללא ביקורת, ללא שיפוט? ומקבל/ת? אותי בשיוויון הנפש?
האם אני מפחד/ת לחוות את האהבה ללא תנאי והשפע כי אולי לא מגיע לי? או שהיא פותחת עבורי מרחב בטוח לפעול ממנו ולהוות את עצמי עוד ועוד?
עכשיו החלק היותר מאתגר, מהו איזון?
איך מגיעים לאיזון? איך עושים שיוויון בנפש?
איך שומרים עליו? (פרומו למחר 🙂 )
מיצאו תחום בחייכם (אם אתם כימאיים/קונדיטורים/רוקחים, אולי יהיה לכם יותר קל) - בו דייקתם איזון בדבר כלשהו - משהו שחוזרים ועושים אותו שוב ושוב ושוב... דבר שממש מוכר לכם. זו גם יכולה להיות עוגה, מתכון כלשהו. מה עזר לכם להגיע לאיזון שם? האם הכנתם את המתכון שוב? הוא הצליח להפוך לטבע שני שלכם, שכבר לא הצטרכתם למדוד דברים?
למדוד - זו מילה יפה, מידה היא תכונה, והיא גם מינון. מינון של תכונות.
מה המידה בה אני מודד/ת?
איך למדוד? איך מניחים גבול כדי להיות מדוייק/ת במדידה שלי?
איך אנחנו יכולים מתוך אהבה לעצמנו, לעזור לנו לעצור - התמכרויות למשל? (מהן ההתמכרויות שלי? מהי הכורסא הנוחה שלי שאני מסרב/ת לזוז ממנה?)
איך מכניסים מידתיות לרגש שלנו שלא יעלה על גדותיו? (האם לצמצם את הקלט? או אולי להרחיב את הכלי שאנחנו? מה נכון? ומתי?)
איך מכניסים מידתיות לאוכל שאנחנו אוכלים? מה למעשה אנחנו אוכלים - מזון או אוכל? ואת מי למעשה אנחנו מזינים שם? את הגוף? את הרגש? את האוטומט? התמכרות אולי? למה הסכמתי להתמכרות? למה בחרתי להוציא את הכח ממני החוצה? מה זה שירת עבורי ומה למדתי בהתנסות הזו?
השאלות הלו מנחות כיצד להתבונן בצלילות בהתנהלות הפנימית שלנו מתוך אהבה לעצמנו, תמיכה וחמלה, כדי שנוכל לתת לעצמנו חירות שלמה ומלאה וזה תהליך שמתרחש מתוך ריכוך ותבונה והתגברות האור מבפנים.
עד כה דיברתי על מידות שצריך לצמצם, מה לגבי מידות שצריך להרחיב ולהגדיל?
למשל, מידת האמונה שלי ב"טוב ומייטיב" ?
כבר למדנו משהו אתמול לגבי הגברה של דברים, אולי אפשר להיעזר בה, בתהליך החיפוש הזה אחר האיזון שיביא הרמוניה.
אם אצליח ליצור את האיזון בתוכי, אצליח לקיים אותו גם בתוך הזוגיות שלי, גם בעבודה שלי, גם ביחסים נוספים בסביבתי.
עבודת האיזון, היא עבודה עדינה מאוד ולכן היא אומנות ו-לתפארת.
תחילה, התנועות בה דיי קיצוניות (אמר הרמב"ם כי כדי לאזן מידה, צריך להיות זמן מה במידה ההפוכה, ואז להתאזן).
אח"כ התנועות הופכות להיות מאוד עדינות. העדינות, מגיעה מעדן, גן עדן. הדברים מרוככים.
זהו היכן יש בכם התנגדויות - אלו יהיו המקומות שהכי זקוקים לריכוך ולעדינות.
העדינות הזו, מביאה איתה רכות, גמישות ועל כך כן יכולת השתנות שנעשית הרמונית, שלא מתוך מלחמה בעצמי כי אם מתוך הכלה של עצמי.
התבוננו בפסוק הזה, מתוך הספירה עצמה:
"וִיהִי, נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ– עָלֵינוּ: וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ; וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנֵהוּ" (תהילים צ' י"ז)
האם אני מרגיש/ה את הנועם הזה בתוכי?
האם הוא עוזר לתפארת ההרמונית?
מזכירה שיש לנו גם את ההשלמה:
תפארת שבחסד - ההרמוניה שבתוך האהבה והנתינה כשהן מאוזנות.
חסד שבתפארת - האהבה והנתינה שבהרמוניה ובאיזון.
באהבה,
💖
