ספרנו הערב: 4.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)
אהבה, נתינה, חסד.
נצח שבחסד.
להפוך את הנתינה והאהבה המאוזנת וההרמונית שרכשנו עד כה בהתמדה ל-על זמנית, כלומר לאורך ובתוך הזמן ומעבר/מחוץ לזמן (האם נוכל לחוש את עצמנו מבעד לזמנים, למרחבים, למימדים, לרבדים?).
כשמתבוננים על המציאות מנקודת מבטה של הנשמה, אנו "מנצחים" את אשליית האובדן ברמת האנוש מאחר ודבר אינו אובד באמת מן היקום והבריאה, ומנציחים את הווייתנו. תדר של אהבה עזה ונתינה, הוא תדר שימשיך להדהד ביקום ועל כן, מטיבעו, הוא ניצחי מהדהד ומתהדהד בתוך אינסוף הגוונים שיש בתוך כל אחד מאיתנו - ואת כל התדרים הנוכחיים המתקיימים, צריך ברגע זה שיתקיימו במלואם, כפי שהם.
אשליית האובדן והניצחיות.
מצד אחד אנחנו ברי חלוף, וכאשר תשומת ליבנו לזה, גואים בנו הפחדים (זה האור הירוק שלהם להיות נוכחים), זה ביטוי של חלק האנוש שאנחנו, אנו חרדים מתוך האגו הישרדותי והמשמר של הקיום הפיזי שלנו ולכן אנחנו מתמסרים לחומר ולגוף, ומתמכרים לדברים אליהם אנחנו מתמכרים (בין אם מדובר בחומרים כימיקליים, התנהגויות או רגשות ותפישות שאנחנו אוחזים בהם). האחיזה בחומר, נותנת לנו תחושה של קיימות וקיום, מנכיחה את הכאן ועכשיו, מאפשרת לנו כביכול לחוות את עצמנו והגוף שלנו (גם אכילה מופרזת יכולה להיות במקורה מתוך פחד למות, גם אם היא עלולה להרוג אותנו ב-יתר שבה, למשל).
כשמתבוננים מהחלק הניצחי של הנשמה, אין באמת אובדן. קיבלנו בהשאלה גוף מסוים מאוד שבחרנו, עם "תוכנת הפעלה" שעיצבנו במדויק, כדי שיוכל לסייע לנו במשימת החיים שלנו, בהתפתחות. זה מלבוש. כשאנחנו מסיימים את מחזור החיים, אנחנו משילים את המלבוש הזה ומתאחדים עם החלק האלוהי, הוויית האינסוף שאנחנו (וזו עוד צורה בה האינסוף מכיל סוף בהמשך לספירה הקודמת). אנחנו מנצחים את ה"בר חלוף" והארעיות ויוצאים ממעגל המוות-חיים-מוות….
הצד האחר של הנצח, עלול להיות כבד אם עושים בו שימוש לא נכון, ויש להתגבר על כך, אבל נדבר על זה כשנגיע לשבוע הנצח.
הנצח, הוא עליית מדרגה נוספת בהתפתחות שלנו, הוא הניצחון על דברים שחשוב שננצח בהם, במובן של התגברות, יציאה מהגבולות הפיזיים וגם הכלה אינסופית (שלא מתוך מאבק והתנגדות שהיו חלק מהבריאה והיום משעברנו מעץ הדעת טוב ורע לעת החיים הוויה - אנחנו נדרשים להכיל בתוכנו את הגם וגם, בהרמוניה ובמידה מאוזנת).
אז איפה הנצח והאינסוף פוגש אותך?
האם יש הבדל בין פרידה מקשר בחיים לבין פרידה לטובת החיים שאחרי?
מה המשמעות של פרידה? מהי פרידה? האם בכלל היא קיימת?
אם כולנו מחוברים בשורש המקור, היתכן כי פרידה (או אובדן) היא אשלייה?
הרי שום דבר לא נעלם מהעולם.. (למרות שזו מגולם בתוך המילה "עולם" העלם, נסתר, לא נראה, חבוי - לעומת תבל שהיא מגוונת ומלאת תבלינים, מתובלת היטב במינים וצבעים ותנועות וצורות).
מהו אותו דבר ניצחי בתוכנו?
את מה הוא מנצח?
מול מי הוא מתנצח?
ואולי אין כלל התנצחות, כי אם שקט סטטי, הוויה עם תנועה של "וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם." (בראשית א')?
איך הופכים את האהבה והנתינה (שזו הוויתנו בשורשה) ל-ניצחיות?
אני חושבת שלא צריך לעשות משהו מיוחד, כי אם שום דבר לא נעלם מהעולם, הרי שתדר האהבה ימשיך למלא את היקום ולנוע בו כך שאין אהבה או נתינה, אלא בנצח עצמו. זה מטבע הדברים לא יכול להיות אחרת. כמובן שאהבת הבורא ניצחית אף היא. אם יש לעשות דבר מה, הוא להמציא אותה מחדש שוב ושוב ובכך לגלות מופעים חדשים ופנים חדשות של האהבה לבריאה עצמה. בשפה פשוטה מכנים זאת פלא מפעים (מתוך הפלא, הנס שאנחנו מזהים, מופעלת הפעימה הזו של החיים).
האם יצא לכם לחוות אהבה ניצחית שכזו?
אם אני מקלפת בכנות את חיי, אני מוצאת שהאהבה הזו קיימת כלפי האחד "ואין עוד מלבדו".
כל השאר - חולפים.. או שהם פשוט חלק ממנו 🙂 - תלוי איך מתבוננים.
זו אהבה לבריאה עצמה, על כל מה שהיא מכילה שלמדנו ביום מס' 1. אני חושבת שיש באהבה הזו גם את ה-"ללא תנאי" כשהיא כזו.
לפעמים, אני נוהגת (אני אוהבת את זה), והמבט שלי שקוע בנצח הזה שאני פוגשת אותו בדיוק במקום בו השמיים פוגשים את המים, או את הארץ - בדיוק בנקודת הנשיקה הזו של פה אל פה. ולא משנה מה מתרחש בחיים שלי, ואז עולה בי שמו: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג', י"ד), וזה מאפשר לי לראות ולחוות את הנצח, להיות בכל המופעים ובכל הגילגולים ולהיות ההישתנות עצמה, הגילגולים שהיו ואלו שיהיו. כל ההתפתחות כולה. זה מאוד עוזר לפרופורציה, ולאיזון ההרמוני, הקבלה של דברים, שדיברנו בספירה הקודמת.
ככה הן הספירות אגב, נמשכות וממשיכות אחת מתוך השניה, מכילות ומוכלות אחת בשניה כב"מעשה רוקם" וחוק הכלים השלובים. אנחנו הכלים (לאור ולשפע ולאהבה ולעונג), ואנחנו שלובים (בשורש, בנשמה, באחדות בתוכינו ובנינו).
אי אפשר לדבר על הנצח מבלי לדבר על הזמן.
זמן להבנתי, הוא מצב תודעתי של בני אדם שייקל עליהם לתקשר אחד עם השני, לכתוב היסטוריה וכדי לתאר מהלכים ותהליכים של הישתנות.. (גם כדי לקבוע פגישה.. או דייט - או להדליק נרות שבת ביחד באותו הזמן בדיוק ולסגור מעגל אש בריאה ויצירה נשי).
אלו תמיד מהלכים של שינוי והישתנות: "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (קהלת, א' ט') כלומר הכל כבר התרחש, והכל מתרחש בו זמנית. לכן אין חדש, ועם זאת, הכל מתחדש כל העת, משמע, הכל גלום בתוך הבריאה עצמה - זו הספירלה הזו שנראה מהאנוש שהיא מעגלית וחוזרת על עצמה, ומהנשמה רואים את ההתעלות שבכל מעגל, כי שום מעגל לא נסגר ואינו אותו דבר, הוא מתעלה). כפי ש-מי בראשית ידעו שיקרעו בקריעת ים סוף (שרע הבריאה, הפוטנציאל מגולם בתוכם לכל ימי התהוותם .... ולמים יש זיכרון, הם זוכרים הכל בתוכם, מכילים הכל כי הם מתגלגלים ביקום כל העת - הם אותם המים, גם האדמה.. אבל זה לשיחה אחרת).
מאחר וזמן הוא כלי של התודעה, ניתן "לשחק" בו ולהשפיע עליו. אפשר למתוח אותו למשל ולהרחיב אותו. הנצח כולו מגולם בתוך ההרף עין. ולכן כשמזיזים את השעון שעה קדימה, אין לראות בכך כאילו "הפסדנו" שעה, כי זה תלוי בנו מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו. וכדאי שהזמן יהיה שלנו, ולא של אחרים, כדאי שאלו יהיו בחירות שלנו. גם אפשר גם לנוע בתוך הזמן שבתוך הלב והזיכרון, ולרפא אחורה.. הכל.
מה נרצה לנצח, ומה נרצה להנציח?
מה כבר ניצחנו, והנצחנו? שנוכל ללמוד ממנו כיצד לקיים נצחים חדשים שנבחר.
המתנה היומית, היא כח ההתמדה (נפגוש זאת שוב בהמשך) - במה נרצה להתמיד?
אני מזמינה אותנו היום להתבונן במפגשים שבין הסוף לאינסוף (אפשר גם לקיים בירור: מה ראוי לו להסתיים ב-אהבה ובנתינה, ומה ראוי לו להמשיך ולמשוך = לעורר עוד מהאהבה והנתינה, היכן הם יותר נכונים עבורנו בזמן הזה).
ולפינה ההופכית לשם השלם:
הנצח שבחסד - אינסוף האהבה והנתינה, שזורמות בשפע, תמיד (האם אנחנו רואים את כל השפע בכל דבר שמגיע לחיינו?).
החסד שבנצח - האהבה והנתינה שבאינסוף, משמע הן מכילות בתוכן את הניצחיות עצמה. יש חסד מנחם בתוך האינסוף, בידיעה הטובה כי לא יגמר לעולם (ואם אנחנו עושים שימוש לא נכון, הנצח גם יכול להיות גיהנום).
היום יש גם מוסיקה שאני רוצה לחלוק, בתור הכרות עם הנצח... בתוכה אני תמיד שומעת את הזמן... והתנועה הנצחית.
שיהיה לנו יום של התבוננות מבריאה.
