(מקוצר)
הספירה היא למעשה מעלות, מדרגות של קדושה שאנחנו עולים בהם מידי יום.
49 מעלות להתקדשות, 50 שערים (לטומאה ולקדושה – משני הכיוונים. טומאה = משיכת אורות לעצמו בצורה לא נכונה, לקחת – חור שחור בשפתי, קדושה = המשכת אורות בצורה נכונה וישרה כך שהשפע גם יכול לזרום הלאה, לקבל ולהמשיך, יש נתינה והעברה).
בליל הסדר, הגדה, זמן יציאת מצריים, אנחנו מקבלים אורות מאוד גדולים במתנה ( וגם דרך שביעי של פסח, זמן קריעת ים סוף). אחרי ליל הסדר אנחנו מתחילים לספור את העומר, 49 ימים, עד שבועות = זמן מתן תורה. אלו למעשה מעלות של אור, שקשורות בעידון המידות (מעתה אמור עידון המידות ולא תיקון המידות), שמובילות אותנו לאור קבלת התורה (בתרתי משמע), מה שניתן במתנה בליל הסדר, הופך להיות טבעי אם אנחנו מתעלים מעל לטבע שלנו ומטביעים בנו טבע חדש. למה זה חשוב לעדן את המידות? כי עבודה פנימית על הנושאים האלו, הופכת אותנו לצלולים יותר וישרים יותר, והרי אור עובר רק בקו ישר.
התבוננתם פעם איך עולים מעלות/מדרגות?
כשעולים מדרגות, לא יודעת אם שמתם לב פעם, חייבים לעזוב את המדרגה הקודמת לפני שיכולים לעלות על החדשה. זה תהליך כזה, שמתחילים להעביר משקל למדרגה החדשה, אנחנו קצת יודעים איך העולם נראה משם, אבל אנחנו עדיין עם הכלים של המדרגה שעוד לא עזבנו, וככל שמעבירים יותר משקל למדרגה הבאה, כן נפרדים מהקודמת.
לפני שמקבלים כלים של המדרגה החדשה, נפרדים מהכלים של המדרגה שאנחנו עוזבים. ברגע מסוים בתהליך הזה, יש בנו ריק, אַין. "איבדנו" את הכלים המוכרים, ועוד לא קיבלנו את החדשים, אנחנו בין שמים לארץ.
למה אני מספרת את כל זה עכשיו?
כי מגיעים כלים חדשים, ואנרגיה שנטמעת והגופים שלנו לומדים לעבוד איתה, לקבל אותה.
מילת המפתח של כל התקופה הנוכחית היא: להכיל ולאפשר לדבר להיות כפי שהוא, להתענג מה-אַין הזה.
להתבונן ברגשות, ללא מילים ושכל וללא פרשנות, פנים אל פנים, דורש אומץ ויש כאן אנשים מאוד אמיצים בקבוצה, ולקבוצה יש כח.
"ישן מפני חדש תוציא", "הכי חשוך לפנות עלות השחר"
למה הדבר דומה?
לגרעין שנמצא בתוך האדמה, והוא במצב של הזדהות מלאה עם האדמה, הוא בריקבון. רק כשהוא מסיים את תהליך הריקבון שלו, הוא יכול להתחיל להוציא את הפוטנציאל הזרוע בו ולהתחיל להצמיח נבט, שמפלס את דרכו בתוך חשכת האדמה, והוא יודע היטב היכן זה "למעלה" ומתעלה עד שהוא יוצא לאור ואז מכוון עצמו לאור אף יותר וממלא את כל עצמו באור הזה.
איך עוברים את שלבי ההתעלות במעלות?
מכילים את ה אַין, מסכימים לרגע לא לדעת ולא לראות, ומגבירים את הדבקות באמונה ידיעתית אבסולוטית כי מתעלים תמיד, וכי זה תמיד לטובה הנעלה ביותר שלנו.
כשבני ישראל יצאו ממצרים, הם היו עבדים אבודים. כל כך אבודים, שכשנעמדו מול ים סוף כשהמצריים רודפים אחריהם בטירוף, ואין להם לאן לברוח. בעמדה הכי קשה שהם נמצאו בה… ושם בנקודה הזו נדרשה מהם אמונה. היתה שם שיחה שתמיד נורא מצחיקה אותי.. העם צעקו למשה: "מה, חסרים קברים במצריים שלקחת אותנו למות במדבר? היה לנו טוב להיות עבדים למצריים" והם צועקים אליו שיעשה משהו, ומשה צועק לאלוהים שיעשה משהו שהעם צועקים.. ואלוהים אומר לו: מה אתה צועק אליי עכשיו? תגיד לעם לנסוע.
אז משה אומר להם: סעו. אף אחד לא זז. אף אחד לא העז לזוז, אף אחד מלבד נחשון. הוא נכנס למים מתוך אמונה, עד שהמים הגיעו עד נפש (עד הצוואר) ורק אז הים נקרע (12 שבילים למען האמת), וישראל עוברים בים, ביבשה! בים.. אבל ביבשה. כל אחד מהעם היה צריך לעמוד מול הים, ולמצוא את האמונה בתוכו. משה במקרה הזה, לא הלך לפני המחנה, כדי שכל אחד מהעם, ימצא את האמונה בתוכו ויקפוץ למים. אח"כ היו 42 תחנות בדרך, שהם למעשה שלבי היציאה מהעבדות, שלבי התעלות, שנועדו לקחת קבוצה של עבדים ולהפוך אותם לעם חופשי, ומשוחרר שראוי לקבל את התורה.
ניסים מתרחשים כל הזמן. למען האמת כל המתרחש הוא נס, אבל אנחנו לא רואים אותו, כי אנחנו רגילים שכך הוא, שזה הטבע. כשמשהו מתרחש בניגוד לטבע, הראייה שלנו נפקחת. בקריעת ים סוף, המים התנהגו במהופך לטבע שלהם: המים נתעלו – בניגוד לטבע שלהם לזרום למטה, המים נעמדו – בניגוד לטבע הזורם שלהם, ונפתחו - גילו את האדמה תחתם, בניגוד לטבע שלהם לכסות, ולהיות ביחד.
ואיפה מקבלים את התורה? במדבר.
למה במדבר? כי זו שבירה של מצריים, של החומר. כי כדי לאפשר את כניסת הרוח, יש להשתחרר מהחומר. זה המדבר.
ואז היה מעמד הר סיני, אבל לנו.. לנו יש עוד מעלות לעלות...
(לפעמים אני שואלת את עצמי איך אפשר שלא לראות את כל זה? איך אפשר שלא להתפעם להתרגש ולהתיירא בהכרת תודה עמוקה וענווה?)
05.2020