18 נצח שבתפארת
ספרנו אתמול בערב: 18 (=חי).
הספירה לשבוע זה: תפארת (יעקב, ישר-אל), מרכז הגוף: לב, חזה ובטן.
הרמוניה, איזון (בין חסד וגבורה, אהבה, נתינה וגבול), גשר-חיבור קו ימין לקו שמאל, מידתיות המידות, מינונים מתוך חמלה, אחדות, שלום פנימי, שלם, שלמות, התבוננות נקייה: אמת, גילוי הלב.
הנצח שבתפארת הוא ההתמדה בלשמור את ההרמוניה, האיזון, השלום הפנימי ולדבוק באמת מתוך גילוי הלב. זה מימד חדש (זמן) שנכנס למערכת שנותן לנו את ה-משך (המשכה ו- למשוך ולמשוח), כי כשאנחנו מתמידים בדבר הוא הופך לטבע שלנו ולכן לקיניין ומתעגן כ-יסוד.
כשאנחנו רוצים להשיג מידה כלשהי, או אם יש לנו רצון למשהו, אחד הכלים למלא את הרצון, הוא להרגיש את הדבר. אם נניח יש לנו חוסר בדבר ואנחנו רוצים אותו, עלינו להרגיש את הדבר כאילו יש לנו אותו (מתוקף חוק יקום: דומה מושך דומה). לצורך העיניין, אם נמשיך להחזיק בחוסר, נקבל עוד חוסר או ננציח אותו.
הסברתי את זה כאן, כי זו המשימה שאני מזמינה אותנו לעשות היום: לזהות מהם הדברים שאנחנו מתחילים בהם, יודעים שהם מבורכים עבורנו, אבל אנחנו לא מתמידים בהם - דברים שההתמדה נשברת כי איבדנו את המינונים של האיזון וההרמוניה. אחרי שנזהה את הדברים האלו בתוכנו, ההתבוננות הבאה תהיה בדבר שכן שמרנו על איזון בו בהתמדה, ואז - ללמוד דבר מתוך דבר: להביא את ההתמדה המוכרת אל ההתמדה שקשה לנו איתה (שהחלקים בתוכנו יתנו יד אחד לשני).
מהו אותו חוט מקשר?
מהי אותה התמדה שתמיד תמיד היתה בנו?
מהו הדבר שאפעם לא ויתרנו עליו, הוא יציב ואיתן ותמיד שם בתוכנו וזמין לנו?
מהו העמוד שדרה שלנו?
ברמת הפרט, זוהי שמירה על המהות שלנו, הגוונים הייחודיים שלנו, מי אנחנו באמת.
אצל העם היהודי זה החיבור עם הבורא, ושיעור באחדות.
אנחנו מזכירים את החיבור הזה בכל תפילות היום, בקידוש, במחזורים ובחגים שסבים סביבנו.
מתוך הקידוש שלנו: "בְּאַהֲבָה וּבְרָצון הִנְחִילָנוּ, זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם." - אנחנו מזכירים את זה, כל הזמן, לאורך כל היום, כל יום. יחסי הבורא איתנו מושתתים ונובעים מתוך אהבה ורצון.. יש שם בחירה חופשית ורצון! אנחנו מזכירים את מעשה בראשית, ומזכירים את יצירת מצריים - שני המאורעות הגדולים ביותר שהתקיימו "בימים ההם ובזמן הזה", כי הם מתחדשים עלינו בכל רגע ורגע.
בדבר הזה אני רואה את ההתמדה: שאנחנו בכל מעשה, מחשבה ודיבור זוכרים את הבראשית, מאין הבראשית באה (אהבה ורצון = גם אוהבים אותי, וגם רוצים בי, אני רצויה, וזה עושה אותי מרוצה) ואת הדבר שמתהווה כל העת (יציאה מהמקום הצר, מהצורר שבתוכנו - להפוך לצרור, לאחדות, מצווֹת לצוותא, והבריאה המתחדשת מתחדשת בכל רגע ורגע ולכן גם אפשר לברוא אחרת, בכל רגע ורגע = הבחירה כשהיא חופשית).
היום נמצא מה בנו נעשה בהתמדה לאורך כל הזמנים ונלמד את ההרגשה שלו, הטעם, הריח, הצורה והתשוקה שבו, ונשליך איכויות אלו על הדבר שאנו מתקשים להתמיד בו.
אומרים, כי משה נולד בכל דור ודור - כפוטנציאל שנמצא שם כדי להוביל ברגע שנאפשר לו, ברגע שנבחר לצאת כבני חורין, ברגע שנבחר בנו "באהבה וברצון". גם זה קו של התמדה, חוצה זמנים, גילגולים ודורות... שאפשר ללמוד ממנו כיצד לקבל כח, עוצמה, אומץ, לשמור על מינונים נכונים בהתמדה ולאורן זמן. הדבר עומד וזמין לנו לכשנהיה מוכנים.
לקיים בכל רגע נתון בחירה חופשית, זה לרכך את הזמן, את האינסוף, את כבדות הנצח. זו בחירה שנעשית בכל נשימה.
מעתה ואילך, בכל נשימה שננשום, נזכיר לעצמנו כי אנחנו נושמים את אותה אהבה בה נבראנו: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב', ז'). ממש מכניסים אותה פנימה (כי הבורא מעניק לנו את האהבה הזו בכל נשימה שמאפשר לנו לנשום) - זהו המעשה הכי גדול שנעשה בהתמדה, ולאורך כל האינסוף ומתוך השפע ועל כך חלק ה: "שקיימנו" מתוך "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן [האחדות] הַזֶּה" (קיימנו = נתן בנו את הנשימה בכל גילגול וגילגול).
למתקדמים:
כשאנחנו מצליחים להתבונן לנקודת האופק, ורואים דבר מקצה עולם ועד קצהו, את הדבר כפי שהוא, אנחנו רואים אותו על כל הפנים שבו. ההתבוננות שלנו היא מחוץ לזמן, ולכן גם נצחית. בצורת התבוננות כזו, אנחנו יכולים לראות את בראשיתם ואחריתם של הדברים, ולכן את שלמותם ואת האיזון שקיים וישנו בטבע. בהתחלה אנחנו עמלים בו ואז הוא נעשה מעצמו.
זה יכול לעזור לנו לראות דברים באחדותם (להבדיל מהזמן בו אנחנו חווים אותם והם נתונים לפרשנות שלנו לגבי טוב/רע, מואר/חשוך וכו). זה אומר שאנחנו מזהים בכל אירוע את כל הפנים שלו ואת כל ההשלכות שלו ובכך, הוֹוִים אותו בשלמותו.
זו הסיבה שאני כבר מההתחלה מוסיפה פה את פינת "השלמות שבשלם" גם אם זה להקדים את המאוחר.
משה שביעקב ישר-אל ויעקב ישר-אל שבמשה.
משה שבישר-אל הוא הנצח בקיומו של ישר-אל, שהרי זרעו מתקיים לנצח (אנחנו) = נצח ישראל,
יעקב = אמת = לא מת = חי (חי = 18 שספרנו אתמול).
אתייחס גם לישורון: יעקב > ישר-אל > ישורון.
ישור שמורידים לארץ ומעגנים באדמה. אם היתה הוויה מעוכבת (עקב, יעקב), הופכת להוויה ישרה, כ"א בעצמו (ישר-אל), הופכת להוויה ישרה באחדות של ציבור - כעת יש ליישר את השורות (=פעולה, תנועה), מסילת ישרים, לתת אישור, להפוך למישור. יישור שתי וערב עבור 2 מימדים ואח"כ עוד. תנועת ה Aligned מתרחשת כל העת עוד ועוד (התמדה, מישהו?).
שלמות שבשלם:
נצח שבתפארת - ההתמדה בשמירה על מידתיות המידות שגילינו עלינו, מביאה הוויית הרמוניה, שלום עם כל חלקינו, ולכן גם קבלה ושלמות מלאה.
תפארת שבנצח - ההרמוניה שנובעת מתוך התמדת אינסוף (משך האינסוף מאפשר לכל הגבשושיות להתיישר ולהסתנכרן. למשל תנועה של ספירלה מהירה שמתעלה ומסתובבת במהירות האור מנפה את כל המיותר שאינו המהות) ואז מתעצב ונטמע טבע שני שהופך למהות.
באהבה,