אדם נוגע באבן, כדי לחוש את החיוּת ממנה
מהי אבן, אם לא יהלום, חלוק נחל, זיכרון של מקום, חיים, וחיבורי אהבה המחזיקים אותה בצורתה
לא חייבים להמשיך לקרוא.
*
אבל אם אתם מתעקשים..
תיאור חוויה.
הבריאה כולה מתרחשת בתוכנו בכל רגע ורגע ומתחייה.
יש בנו אבן מאובנת, יש בנו את כח הצמיחה, יש בנו חיות ונפש בהמית ועליונה, ויש בנו מדבר - גם יש בנו נביא, וההויה עצמה אף היא, בנו.
הייתי מאובן.
אני מאובנת בכל פעם כשרודים בי (כשאני רודה בעצמי), כועסים עליי (כשאני כועסת עליי) ובכל פעם כשעולים בי רגשות אשמה, או אשמה בעצמה (כשאני מאשימה עצמי).
ככה החרדות והפחדים מתאספים בי.. כשהנשמה יוצאת מהגוף שלי ומשאירה את הגוף והנפש במאובנותם.
ההתאבנות הזו, זו שהיא שלי.. הדפוס הזה שבחרתי בו אי שם בילדות - מתוך אהבה אליי, ומתוך התגוננות, מתוך הישרדות -
בצורתי, היא קרחון.. כי אני הווית מים, וכשמים מתאבנים, הם קרחון.
אני זוכרת את הקרחון הזה מימי הבריאה, משהו בתוך הגוף שלי זוכר את הקרחון אולי אפילו את ההתקרחות עצמה -
התחושה היתה כאילו המים החיים עוזבים אותי לאט לאט ואני מאבדת את החיוּת - את התנועה, לאט לאט, זה היה סבל גדול הקור האיטי הזה... האיטיות בה החיוּת עזבה
אבל לא הזיכרון שלה, זיכרון החיות... נותר בתוך קיפאון.
הקיפאון נמשך לנצח.... גם כשנמס, הזיכרון שלו קפוא בי.
אחרי עידנים, ואין סוף זמן... של קיפאון והתבוננות קפואה, פנימה והחוצה, בלי להוציא מילה, בלי להכיל שום תנועה, כשהדבר היחידי שמחייה - הוא הפעימה.. הפעימה הזו של היקום, שנמצאת שם גם כשאין לך לב לפעום אותה.. מרגישים אותה, גם בתוך הקרחון ופתאום, פתאום יש התרגשות מאוד גדולה כי שינוי עומד להתרחש... מה שנראה שלעולם לא ישתנה, ותמיד יהיה כך.. תמיד יהיה קפוא.
לפתע.. המים מגיעים אליך, לקרחון. מלטפים אותך, ואתה מרגיש אותם מקילומטרים.. וכל פעם הם מתקרבים עוד קצת ומלטפים אותך עוד קצת, והריבוע הקרחוני שאתה, עומד תקוע וקפוא על אחד הקודקודים, מחובר למשפחת הקרחונים - אתה עומד ומביט בתנועה של המים. גם זה אורך זמן.. והנה - הנה.. התנועה מגיעה אליך, ולאט לאט ממיסה ומנתקת אותך מהקרחון המשפחתי שלך, עד לרגע הזה! הרגע! הרגע בו הבריאה נותנת לך רשות לחדול מלהיות קרחון!
זה רגע של מים רבים.. זה רגע של המסה ככ גדולה של כל מה שתקע אותך ולא איפשר לך חיוּת, רגע שבו הרשות לשנות צורה, ניתנה לך! הרשות להיות צורה אחרת! הרשות להיות בתנועה! הרשות לצמוח! הרשות לשמוח! הרשות לגאות! שמחה שעולה על גדותיה! וטסה במהירות שרק שמחה יודעת לטוס, ולמלא בעצמה את כל הבריאה.
הקרחון נמס, הצורה משתחררת, ואתה נע עם המים! אתה נע עם המים! אתה המים! ואתה מים חיים!
אתה אפילו לא חושב על צורה, למים הרי אין צורה! מצורה קפואה אתה הופך לחסר צורה שיכול למלא כל כלי. אתה לומד למלא כל כלי, אבל לא באמת צריך ללמוד כי זה בטבע של המים לדעת לעשות את זה, זה כח האהבה שנמצא במים שיודע לעשות את זה, תבונת הבריאה... ואז..
ואז... (הכל קורה באותו הרגע, כן? בבת אחת, בו זמנית) - ואז..
" וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר."
ואז הגיעה הרוח, ואיתה הגיע גם אור גדול, ומים חיים הם מים שמעבירים אור.. ומאירים,
בדיוק כמו שהתורה עושה...
יש להבין דברים בשכל,
ויש לחיות ולהרגיש אותם, ואת כל זה.. את כל זה אני זוכרת! אני זוכרת אחדות! אני יודעת אחדות. אחדות הלב האחד.
