בחדר לא היה כזה נורא. לא העזתי לצאת ממנו כמובן אבל גם לא הרגשתי רע או משהו. לפעמים אני קוראת איך נשלטות כועסות על עצמן ומכות על חטא אבל לא יודעת, לי אין את זה. אז ישנתי וראיתי טלוויזיה. הצטערתי שאני לא מהאנשים שאוהבים לעשות אמבטיה והעסקתי את עצמי בלאחל לו מיתות שונות וכל חמש דקות ללכת למראה לראות את הלחי שלי אם היא עוד אדומה או כבר ורודה ואם הוא יגיע לפני שזה יירד לגמרי.
כשהוא בא כולו באורות והתחיל ישר לספר לי על הפגישות שלו ועל הפאב שנאכל בו בערב שבעצם בו בו בודאות יש את הפיש אנד צ’יפס הכי טעים באנגליה זה היה קצת מוזר אבל גירשתי את ההרגשה הזאת והתחלתי לחשב כמה שכבות אני יכולה ללבוש ועדיין להראות נורמלי.
מרגיז אותי תמיד שאני נשארת כזאת תמימה ולא לומדת ולא מצליחה לראות קדימה וגם עכשיו התרגזתי על עצמי שהופתעתי כשהוא פתאום התחיל לדבר איתי על מה שהיה בצהריים. העדפתי כבר לא להתחיל לתרץ וגם לא הצלחתי לחשוב על תירוצים טובים. רק ממש התפללתי שלא יילך בלעדיי לפאב וישאיר אותי לבד בחדר עוד פעם. אבל הוא היה ממש במצברוח טוב ורק סימן לי לשכב על המיטה והוריד לי כאפה אחרי כאפה בטוסיק וגם נתן לו ביסים ממש כואבים עד שכבר התגעגעתי לסטירה מהצהריים.
אני אוהבת את זה שהוא מדייק. שאם הוא לא באמת כועס הוא לא מזייף עכשיו הצגה שלמה של דם ואש ותמרות עשן. רק גרם לי להתחרט מאוד והיידה.
היה לי מאוד בלתי אפשרי לשבת כמו שצריך בארוחת ערב וכל שנייה זזתי ובכל פעם כואבת כזאת נזכרתי והלב שלי בפנים קפץ מאושר וראיתי שהוא שם לב כי הוא אמר לי לא תורידי תחיוך המטומטם הזה לרגע? וזה רק עשה לי לחייך עוד יותר אבל סתמתי ורק המשכתי לאכול את האוכל הגרוע שלהם כי עלו לי רק תשובות שהן אולי חוצפניות וכבר ממש היה לי מספיק יותר מדי מזה ליום אחד.