:)

״נוזל לי הפושפוש דאדיייי״

״כל יום״

״כל היום.״

״אתה מטריף לי את המוח ברמות שלא הכרתי״

״כל השדים יוצאים החוצה״

את המילים הללו, היא כתבה כשאני דואג להשאיר אותה על אש קטנה, לדבר איתה כמו עם אישה בוגרת, להתעניין בצורה כנה ואמיתית בחייה ומטרותיה עד שאני מחליט ללא אזהרה מוקדמת להפוך אותה שוב, לילדה כנועה, מושפלת ונבוכה שמתנהגת כמו שצריך. יש בה כמה שינויים כשזה קורה, כשהיא בעולם הזה - בעיקר בקול, אוח הקול שלה פשוט דורש חטיפה וכפיתה כוחנית! יש לה כמה כפתורים שמפעילים אותה… אני לא אגלה את הסודות שלה פה לא מפני שאני לא רוצה שידעו אלא כי ההוראות להפעיל אותה, לגרום לה לנזול בכל הכח שמורות רק לי. לא ביקשתי מאיש הוראות, למדתי לבד אילו כפתורים מטמטמים לה את הפושפוש ולכן הפריוילגיה היא שלי להיות בעל הידע 😄 מידי פעם היא מנסה לאיים, לקרוא לי ״תינוק״ או לעשות שטות של קטנות, תוך שניה אני מזכיר לה את התמונות, תצלומי המסך וההקלטות ופתאום המוח שלה נעצר, הפושפוש נוטף ונוזל והפה שותק. ישנם כמה משפטים שהמוח שלה, ברגע הקריאה, נכבה. היא פשוט הופכת מאישה לשלולית, מאישה עצמאית לילדה תינוקת שלא יכולה לעשות כלום. שרוצה שצעירות ממנה יחתלו אותה ובכח, שרוצה שכל הכלוב ידע מי היא וידע את הסודות שלה; היא מתחילה לדבר, בקול ילדותי ספק תינוקי. היא בעיקר מתחילה לחשוב ולפנטז. אוי המוח שלה טס, גבוה ומהר, למחוזות השיגעון שלה ושלי יחדיו, אני יכול ללחוש לה שעות מיניות גסה ותמימה באוזן ואני מבטיח לכן, שעות היא תהיה עם דמעות ופושפוש כואב מרוב חרמנות, תשאיר אחריה שלולית שאינה נגמרת… -בכל יום הסיפור שלנו מקבל עוד ועוד אבנים בחומה שמגינה על שנינו, בעולם שאני יוצר (איתה, בזכותה ובשבילה, אני תמיד זוכר שאני והיא צוות, בלעדיה אין כלום, בלעדיי אין כלום. היא מוזה, אני רשע) ואני תמיד זוכר להעלות הילוך. אני יכול לצחוק עליה שהיא מטופשת עד מחר אבל היא מאתגרת אותי. הפושפוש שלה מאתגר אותי, להכניע כל יום מחדש, להפתיע, לשבות ולקשור. במילים התפורות עבורה במיוחד, בעבודה קשה בעיקר וגם מספקת ביותר כי בשנייה שהילדה שלך כותבת לך שהיא נוטפת, ממך, מהמילים שלך ומפנטזת פשוט שאקח אותה בכח, אקשור, אכניע ואהפוך למה שאני רוצה בלי לשאול אותה, אני יודע שהתקדמנו יחד. שנינו בדרך הנכונה לחופש אמיתי. אני מגלה עוד המון כל יום ובעיקר עוד אגלה המון, שנינו נגלה, כי אנחנו צוות מספר אחד.

בסופו של יום, היא מחכה ליום חמישי כי היא יודעת שהכל יצא החוצה, היא יודעת מה יקרה לה. היא עדיין מבקשת שאשחרר אותה לפעמים, אני בעיקר צוחק על הבקשה המטופשת הזו ושומר עוד הקלטה/תצלום לאוסף.

נסיכה, מהר מהר תנגבי את הכיסא שלך ושלא תעיזי לגעת, למה אני אדע, ועשרים דקות יהפכו לשלוש שעות, במינימום.

הבנת? לטובתך, הבנת.