:)

התכנון היה ברמה של שעון שוויצרי, ידעתי מתי אאסוף אותה, מתי אניח יד על הצוואר, מתי אלחש ״תלכי רגיל שאיש לא יחשוד ואל תעשי בלאגן והכל יהיה בסדר, אל תנסי אותי״ כל זה ברחוב הומה אדם. מתי אאכיל ומתי אחלק מתנות. הפקקים קצת פגעו בלוח הזמנים, אבל הרגע שהיא התיישבה לידי ונאזקה, מובכת ולא יודעת מה יגיע, הרגיש כרגע מכונן שממנו אין דרך חזרה, ״לעצום עיניים״ ונוסעים אליה. באחד העצירות בדרך, הייתי חייב להקיש ססמה, ועם היד השניה פשוט עצמתי לה את העיניים שלא תראה, וצליל של נשימה נעתקת נזרק לאוויר. לבית שלה היא הוכנסה, לא נכנסה. היא הוכנסה על ידי, אזוקה בידיה, בכח, לא אדונית הבית של עצמה. ישבנו על המיטה וחיכינו לשיחה חשובה עבורה, בין לבין תפסתי אותה, הכנעתי בכח, דגדגתי ממש חזק והיא צרחה, התפתלה, השתוללה ונכנסה להיסטריה, כפות ידיי מתחפרות בצדדים שלה וכשהיא עושה רעש, יד אחת סותמת לה את הפה הקטן שלה. הגניחות שלה מתוקות אבל חסרות טעם, היא התנגדה, השתוללה, יללה וגנחה ליד שלי, עד שהגיעה שיחה, נתתי לה לדבר בשקט, ליטפתי את היד שלה תוך כדי ואחרי השיחה הערב באמת התחיל.

״קומי״, עומדת מולי, נמוכה ממני, קטנה ממני, אדומה ממני,  מסתכלת עליי. ״ידיים למעלה״, התנגדות קטנה, מרים לה אותן, מוריד חולצה, מוריד חזיה, חזה עגול, זקור, יפה ולבן נגלה אליי. מהמם. מתחיל בקשירה, ידיים מאחורי הראש, היא אוהבת, חזה חשוף, ידיים מנוטרלות. להשכיב אותה על המיטה זה החלק הקל, ואז היא מתחילה להילחם ולצרוח, להתפתל ממש, היא קשורה אז זה בעיקר משעשע אבל לא עבורה; עבורה זה היה עינוי, ועם יד על הפה, עינוי כפול. אחרי שהחלק הזה נגמר, עם פליקים בין לבין, הגיע זמן המתנות שלה. וכמה מתנות הבאתי לה!! חיתול מיוחד, כפפות למניעת תזוזה באצבעות, סכום מפלסטיק לתינוקות, סינרי שקוף, מלא מדבקות, מחברת לצייר, טושים, מדבקות לציפורניים, מלא דברים חמודים שגרמו לה לחייך. האוכל הגיע והתחלתי להאכיל אותה פסטה עגבניות. אמרתי לה לשבת על הברכיים שלי, ביד אחת מחזיק, בשניה מאכיל, מידי פעם מורח לה רוטב אדום על האף, קצוות הפה, חתיכה נפלה והיא ממש נבוכה שהסינר שקוף והחזה שלה נראה מבעד לבד, חשוף וחסר הגנה. אחרי שניקיתי את כולה, השכבתי על הגב והורדתי מכנסיים ותחתונים ממנה, הפושפוש מנצנץ מרטיבות, ריח נפלא של כניעה וחרמנות ממלא את הנחיריים שלי, אני מתענג לרגע אבל זוכר שהעיקר זו היא, לא הכיף שלי אלא שלה, ולאחר מכן מתחיל לחתל, הפעם הראשונה שלי, היא קצת עזרה לי וברגע שחותלה, תפסתי את החיתול בכח רב, ממש בפושפוש ומעכתי; היא גנחה ואני סימנתי. מידי פעם הייתי מאבד עשתונות, מזנק עליה, מעקם יד מאחורי הגב או לצידי הגוף, משאיר סימני ידיים ומכריח אותך להילחם ולהפסיד. ״קדימה חלשלושה, מושפלת. כנועה! תילחמי בי נסיכה! תברחי! תברחי או שאני אפרסם לכל העולם מי את! אראה לכולם תמונות שלך והודעות, לעבודה, לחברים, למשפחה!״ והיא עפה לשמיים מהסחיטה וההכנעה ואני מריח אותה מרגיש אותה, שומע אותה. ריח החרמנות מתפשט בחדר, היא נוזלת ועפה כל כך רחוק במהלך אחת הפעמים שהיא נשענה עליי והייתה חמודית, היא עשתה פיפי על עצמה, בחיתולי. אמרה לי והאדימה קצת. היו מלא רגעים שאין מהם חזרה, שהקשר החברי שלנו השתנה לטובה, היא המון ניסתה להתנגד, לברוח, ליילל, להתבייש, אהבתי את העיניים שלה, את המבט, את הכל. להעמיד אותה מול המראה, מוכנעת ומוחזקת, מנושקת, עטופה. וככה, רוך וקשיחות, איפוסים בהפתעה, חפינה של הפנים הקטנות שלה בכף היד שלי; נשימות נעתקות, וידויים, קנאה אובססיבית וכוחניות. זה ממשיך שעות, הלילה כבר בחוץ, גשם, שנינו על המיטה שלה זרוקים, חצי רדומים, מנסים להישאר ערים בכוח וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותה חזק חזק, ולא לשחרר לעולם. ״א-ני״, היא עונה על כל שאלה שלי! ושנינו בספייס שלא נגמר, דדלג ראשון שלי, מושלם בכל צורה ♥️ בזכותה, לגמרי בזכותה (למרות כל המחמאות שלה, זה בזכותה)

בין לבין היו אין סוף רגעים, דיבור תינוקי, צחקוקים בלי סוף, פושפוש רטוב תמידית וגמירה אחת, פליקים כואבים יותר וכואבים פחות, ילדה מיוחדת וקופצנית שעשתה לי פרצופים וחיוכים, ״ננה בננה, תחת של בננה!״ ומה לא, מגע של אצבעות דקות ביד שלי, מגע מבוייש ורצון להיות גדולה, למרות שהיא תינוקת בספייס מטורף שלא שחררתי אותה ממנו כל הערב… ואין ספור איפוסים, שלא תשכח ♥️👼🏻

את כל הפוסט הזה אפשר לסכם לתמונה אחת,

היא מול המראה, הידיים שלה לכודות ביד אחת שלי מאחורי גבה, היא נמעכת מול המראה ומרגישה אותי, את הכוח הפיזי שלי מרתק אותה ואת הכח הגברי שלי, נצמד אל ישבנה העגול, מאחור והנשימה שלה, נעתקת, בפעם האינסוף (:

(תהני מהחופש הזמני שלך. שנינו יודעים מי יתפוס אותך בשיער בסוף ויצמיד לקיר, כשימאס לו מהשטויות של ״הגדולים״ שלך)