יש לה גומחה קטנה בין המקרר לבין הכיור, וכשהיא מנסה לקחת תבלין כלשהו מארון התבלינים שלה, היא צריכה להיכנס לגומחה צרה כדי להגיע לארון התבלינים, זה הרגע שאני לוכד אותה, פשוט נכנס אחריה, ונצמד, עד הסוף. הקיר מונע ממנה לברוח אחורנית והגוף שלי, הכתפיים הרחבות שלי מונעות ממנה כל אפשרות לברוח לכל כיוון אחר, ואז יש לה מבט קצת לא מרוצה, הידיים הקטנות והחלשות שלה נשלחות אל החזה/כתפיים שלי והיא מנסה, ללא כל הצלחה לדחוף אותי כדי לצאת בידיעה ברורה שזה מאבק אבוד מראש. יש לה צליל מתוק של ״אוף״ כשזה קורה, לפעמים היא מנסה עוד ולפעמים אני מפעיל טיפונת כח רק כדי שתרגיש עוד יותר את הבעלות הכוחנית שלי ברגע הזה, שתבין שוב מי המבוגר האחראי ומי התינוקת חסרת האונים בקשר הזה. סטירונת קטנה בהפתעה שולחת לה פולסים נעימים לפושפוש. זו לא סטירה חזקה שנותנים לכלבה. היא לא כלבה, היא נסיכה, נסיכה יפה, חכמה, מיוחדת, יחידה מסוגה, קסומה, נסיכה שלי. אבל זו סטירונת איפוס עדינה כזו, לא כואבת אבל נוכחת והיא כועסת, מנסה להחזיר לי, ״חושפת שיניים״ ומתעצבנת אבל התגובה האדישה שלי, מכעיסה אותה עוד יותר וכשהיא כועסת קצת יותר, אני פשוט תופס אותה. ופה הפושפוש נוזל, כי זה לא משנה מה אני אעשה, אני יכול לתפוס ולהוריד לברכיים, לתפוס ולזרוק למיטה, לתפוס ולהצמיד לקיר, לתפוס ולתת פליקים, העובדה היא שהלך עליה, כי ברגע שאני תופס אותה, כמו אמסטף, אני לא משחרר. היא יכולה לצרוח, להתלונן, למחות, להיכנס להיסטריה (היא תאכלס תתלונן ותרטיב, תמלא את החדר בריח נפלא של חרמנות) אבל ההחלטה מתי לשחרר אותה היא שלי, ושנינו מכורים לזה, לתפיסות וללפיתות, כל אחד מהכיוון שלו. ובלילות, כשאני נצמד אליה וכל הגבריות שלי מורגשת מאחורה, הנשימות שלי על עורפה ונשיקות עדינות על הצוואר, העורף, האוזן, יניקה של האוזן, גניחות של בייבי. זוג מכורים.
לפעמים אני בריון, לפעמים אני דאדי, לפעמים אני סתם רשע, לרוב אני הכל ביחד אבל העיקר הוא, שקטני שלי תרגיש מוגנת, אהובה ועטופה כל הזמן, לא משנה מה אני. וכמובן, שהיא תמיד תרגיש שהגבר שלה, הדאדי שלה, אני, מסוגל ויכול בשנייה אחת לאפס אותה וככה היא לא שוכחת את המקום שלה ולא עושה שטויות(לפעמים כן, ואני מת על זה) ♥️
