אף אחד לא יודע עלי.
המשפחה לא יודעת, החברים לא יודעים, האיש היקר כל כך שיושב איתי בחדר בעבודה ממש עכשיו לא יודע, האנשים הכי קרובים אלי לא יודעים.
בשבת בבוקר, אחרי שקמנו בקושי רב, נסענו לקחת את הילדים מההורים שלה. התלבטנו בדרך אם לספר שהיינו במסיבה אתמול, אפילו לא העלנו על דעתינו לספר באיזה מסיבה היינו... (זה עקרונית המקום להגיד איזה כיף היה במסיבה של הכלוב אבל זה יסיט אותי מהנושא אז אני רק אגיד שהיה כיף ומייד אסגור את הסוגריים)
במשך המון זמן זה לא הפריע לי. עכשיו משום מה זה כן.
כל כך בא לי לקחת את החבר הכי טוב שלי לאיזה בירה ופשוט... לספר לו. רבאק - הוא יודע עלי הכל. הוא איתי יחד כל כך הרבה שנים, הוא עזר לי בכל כך הרבה צמתים ונקודות קשות, מגיע לו לדעת.
וזאת לא תהיה הפעם הראשונה שאני מזעזע אותו, ממש לא. משום מה אני מרגיש שאני כאילו משקר לו, משקר להם, לכולם. הידיעה שכל כך קשה לבלוע את הסטיה הזו, גורמת לי להחביא אותה מהם, וקצת נמאס לי מזה.
אז אני לא רואה את עצמי עדיין לוקח את ההורים שלי לשיחה ואומר להם "אמא, אבא, אני לא מה שחשבתם. כלומר, אני כן, רק שבלילות אני אוהב ללקק את המגפיים שלה, להתרפס, להקשר, לקבל הצלפות, מכות, נשיכות, שריטות וכאלה, חוץ מזה אני הבן שתמיד אהבתם, למה אתם מסתכלים עלי ככה???"
לא, זה לא.
אבל לחבר שלי כן. מרגיש שאני חייב. ברור לי שיהיו תופעות לוואי כי אני די משוכנע שהוא יספר לאשתו (הוא חייב לספר למישהו) והיא תסתכל עלינו פתאום קצת אחרת. הרבה אחרת.
למעשה, שחושבים על זה בהגיון, אין שום סיבה לספר לו. אבל הגיון הוא משהו שמעולם לא הנחה אותי, וכמו שאני מכיר את עצמי (ואני מכיר) כשאני מחליט לעשות משהו אני בסוף תמיד עושה אותו.
שור זה שור.
לפני 20 שנים. 15 באוגוסט 2004 בשעה 6:39
