כרוניקה של שנה ידועה מראש.
מסתבר שהמוח שלי חושב בשורות, בפסקאות, עם ניקוד.
היינו באמצע באפי (והסדרה באמת התדרדרה, מי כמוני יודע...) כשהיא קמה והלכה אל החדר. הספיק לי לראות איך היא קמה כדי לדעת מה עומד להתרחש, כרוניקה של סשן ידוע מראש.
חיכיתי עוד 2 דקות, באפי מזדיינת עם ספייק, זה כבר מוגזם, כיביתי.
הלכתי אל המקלחת, חולף על פני החדר ומספיק לראותה מסדרת את הציוד על המיטה. סוגר את עצמי במקלחת, מצחצח שיניים.
המוח מלא מחשבות אובדניות, כל מהות הקיום שלי בימים האחרונים לא ברורה לי. חושב על מי אני? מי אנחנו? מה אנחנו בכלל עושים כאן? עובר לחוט דנטלי, שומע את העקבים שלה מעבר לקיר משוטטים בחדר, הוא מתרומם חצי דרך מעצמו, כרוניקה של הנאה ידועה מראש.
יוצא אל החדר החשוך, נותן עצמי בידיה. בחוסר אכפתיות מפקיד את גופי להנאה מהולה בכאב. הקוקטייל האהוב עליו. המוח ממשיך לייצר פסקאות, מילים, ספק מנתח את המצב ספק משוטט בעולם אחר. בשלב מסויים הגוף משתלט עליו, כופה עליו את להט היצרים, את הצורך להנות, לענג, לפרוק, לרגש.
מתחיל לחשוב שאפילו החיים כבר די ברורים, כרוניקה של עייפות ידועה מראש. נרדם רק כדי להתעורר כעבור שעה אל הגוזל החולה הקטן, מאכיל אותו ומנקר על העגלה שלו בזמן שהוא מנסה להרדם בחזרה.
החיים שלי כל כך מוכרים לי מאיפשהו...
לפני 20 שנים. 19 בספטמבר 2004 בשעה 8:06