|
|
|
"שיהיה לך חושך
ויהיה לך חלום,
גהנום וגן עדן
וגן עדן גהנום,
שתהיה מתוסכל
ותהיה מאושר,
שיהיה לך חם
ויהיה לך קר,
שתאהב ותשנא,
תתייאש ותמריא,
שתקיא ותאכל,
שתמות ותבריא,
שתפרח מבחוץ
מבפנים תקרע.
שיהיה לך טוב.... "
ואמן...
עוד ערב תל אביבי
גשום אך לא קר
אני עדיין בצד הלא נכון של הבר
אותו משקה מריר ומוכר
וכנראה שאשאר כך תמיד
מחשבות של אמצע הלילה
אתה תגיד שזה עניין של גישה
ונחליף טלפונים
ונקבע פגישה
אך הקו מנותק
ונקודת המפגש נוקשה
ננסה לקלף בגדים
בדירת חדר עם כמה ידידים
ותוך כדי חדירת לילה
חדה וכואבת
אני אבין עד כמה אני לא אוהבת
ואחזור לרחוב הראשי
אנסה לא לקחת באופן אישי....
ונהג מנומנם יציא לי טרמפ
וכמו תמיד יפריז במחיר
הוא רואה על עיני שכבר מאוחר
ושאני כנראה שוב מחוץ לעיר
ואלעג לבדידות עם דמעות בעיינים
אשוב לאחוז טעויות מלא חופנים
בשעה מאוחרת על הכביש הראשי
מנסה לא לקחת באופן אישי
רק הלילה.
רצתי היום.
הרבה.
מרחק של חצי עיר
רצתי עם המון כמיהה
כמיהה שהגוף הזה המכונה הזו
שלוקחת אותי בתוכה - תתעייף
חיכיתי שהיא תתעייף כדי שאוכל
לשמוע בצורה ברורה את המחשבות
עוזבות אותי
נשמטות ממני
נעלמות
ואז באמת להצליח להפסיק לשמוע
ולהתחיל ממש להקשיב.
להקשיב למה אני רוצה
להקשיב למה אני צריכה
להקשיב לאיך הייתי רוצה שזה יקרה
להקשיב ללמה?
כדאי שאוכל לתת לכל זה מקום
מכבד
מכיל
אוהב
אבל הגוף שלי לא התעייף
והמשכתי לרוץ
ועוד ועוד
וזה פשוט לא קורה
קילמוטר 15 16 17 ....
אין שקט
רק רעשים של יום יום
פאק , אני כנראה ממש בכושר :-)
הייתי חייבת לברר לעצמי ,
ממש הייתי חייבת לדעת
אם כל מה שאני רואה זה באמת הדבר האמיתי
אם החזות הזו המוצלחת, היפה והנוצצת היא אכן אמתית
יש לי 2 מצבי צבירה
או שאני ציידת מיומנת
או שאני האדם הכי חסר ביטחון בעולם
באותו ערב דווקא החלטתי לצוד
והיית טרף קשה...
אבל החלטתי להתעקש, החלטתי למרות כל הסכויים הקלושים
וכל האמונה המלאה שאי אפשר - שאני דווקא כן.
אני כן אצליח!!!
רוב האנשים אני יודעת - לא מרימים את הטלפון בכלל
רוב האנשים, גם את זה אני יודעת לא מתאבדים להם בחינניות שכזו או מכנסים את הראש למיטה חולה
מספיק להם לדעת שלא כדי והם מסתובבים משם והולכים.
אבל לא אני - אני חייבת לפגוש את עצמי עושה תמיד את מה שחזק ממני ומנוגד לכל הגיון פנימי
(גם היגיון חיצוני ופשוט אם חושבים על זה...)
כואב לי הגוף, דופק לי הלב, מפחיד אותי הכל
אני יודעת שאני הולכת להצטער על זה ולשלם בימים ואף שבועות של מצב רוח שפוף
ומועקה תמידית שתימשך לה עכשיו מלא זמן...
ובאמת שכבר אין לי כח - שילמתי את חובי לאלוהי היגון ממש ממזמן
וכעת אני רוצה לנח.
ובכל זאת אני הולכת
בידיעה ברורה
שזה יכאב
מאד
אחת לכמה זמן זה ממש מצליח
ואני מתנגשת בעצמי בעוצמה שמפתיעה אפילו אותי.
ןאז לדקה אחת נשכחת נדמה לי שהצלחתי להחזיק
לרגע חמקמק אחד את האושר בכבודו בעצמו.
לפעמם בשעות האלה של הערב אני פוגשת את עצמי
וזה לא פגישה נעימה ככ למען האמת
אני בעיקר מתגעגעת
לא ממש יודעת למה
אבל זה רגש שלא רוצה לעזוב
אולי זה לא געגוע אולי כמיהה
אולי כיסופים...
למשהו שכנראה היה פעם
אבל מה זה?
ואז יש את החוויות הנוראיות האלה
של כאב נפשי מציק ולא נגמר
ואני ממחזרת אותו שוב ושוב
אולי זה געוגוע
ואולי סתם יש בי ערגה.
היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.
היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.
היי שקטה כאילו אין בך דופי...
היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.
רחל שפירא מטיבה לדייק...
כאב שצרחתי נבגדת כואבת
בשעות מצוקה ויגון
נסוב לו אחורה בשקט בשקט
גווע עם אור אחרון
לא ברעש גדול או בכי של חרש
לא בקול רצוני שאבד
כי אם בטעם הדם ובקור המתכת
זו אני שבחרתי לבד...
ונשארתי שם, לרוב מבולבלת
מרכינה את ראשי עד היכן?
אז למה זה, כואב לי בלי הרף
כשכל הסיפור כבר נדם....
אני צריכה שירד גשם
ואני צריכה לסיים לנהוג
אני אחנה בצד בקצה הרחוק והשקט של השכונה שלי
הגשם יחריף ואני אצא החוצה מהמכונית
ואחכה לך בגשם יושבת על מכסה המנוע שעדיין חם. אני צריכה שתגיע ולא תוציא מילה מהפה
אתה תהיה דומם ומוכנס בעצמך.
תשכיב אותי ככה, עם הגב על המכסה החם
ותתחיל לרדת לי בטירוף, בלהט, בתשוקה.
והטעם שלי יהיה בפה שלך והגשם לא יפסיק
ואני יאנח ויגנח כי זה כמעט קצה העונג...
ואז תהפוך אותי, השדיים הרטובים שלי יגעו במתכת החמה ותחדור אלי. מאחור. בפתאומיות שתפתיע את שנינו.
אתה תחדור אלי חזק ומהר ובכוח.
ואני אנשוך את השפה התחתונה שלי וארגיש את הדם ממלא לי את הפה.
ואתה לא תפסיק, אתה תזיין אותי ותזיין אותי דוחף את כולך אל תוכי מחזיק לי במותניים רטוב ורדוף ע״י כל הפעמיים שעשית רק את מה שמותר ועל כל הפעמים שוויתרת....
ואני אסתובב עם הפנים אליך ואכרוך את הרגלים שלי סביבך ונתנשק חזק ועמוק ונרגיש את טעם הדם בפה.
ותחדור אלי שוב בעדינות וברוך ובעוצמה ובכעס. על כל הרגעים שנמסו לנו, יחד ובעיקר לחוד.
ואז אתה תגמור. קודם בשאגה מטורפת של עונג ואז ביבבה חנוקה. ואני אגמור ממש שניה אחריך.
והגופות שלנו יתקשו לשבריר שניה ואז יתרככו ויתקרבו.
אני אלקק לך את הדמעות ואת הגשם.
אני אעקור את הגוף שלי ממך.
אתה תביט עלי כנוע ופראי ותנגב לי את הבכי.
אני אסתכל עליך פעם אחרונה.
אתה יכול ללכת עכשיו.
אתה יכול גם לא לחזור יותר.
אולי פעם כשנהיה זקנים.
או אולי כשיהיה לך אומץ.
