|
|
|
באה בחורה כל הדרך ממרכז הארץ
2 אוטובוסים עד לאתר הזה
ופאקינג זורקים עליה
בוקר טוב ושמש
מה נסגר????
גם פה אי אפשר להיות מבואסת על החיים?
מה הלאה?
כלוב מזהב?
חופשי חודשי לרכבות של אשוויץ?
טלווזיה נטולת אברי גלעד?
מה נסגר אנשים? מתי נהיה לכם טוב?
בושה! וגועל נפש. אבל על באמת.
הדבר המדהים שהצלחתי לעשות בשנה האחרונה
זה להכניס את הפחד הנוראי שלי מלהיות לבד
לתוך קפסולה.
באמת. תחשבו על זה - הפחד הזה
שלא יאהבו אותנו
שנשאר לבד
שלא יהיה אף אדם בעולם שיבין או יחלוק איתנו את המסע הזה
הוא פחד שמשותף לכולנו.
תצבעו את זה איך שבא לכם
תקראו לעצמכם שולט, נשלט, אחר מתחלף... סתם סמנטיקה של בדידות
כולנו בסופו של דבר רוצים שמישהו יראה אותנו
והקיום חסר התכלית שלנו לא ירגיש כל הזמן ככזה.
ואני הצלחתי. הצלחתי למזער את התחושה האיומה הזו של הבדידות
לתוך קפסולת זמן. והיא נוכחת אומנם
אבל לא כל הזמן וזה השג אדיר.
מתי אני באמת אנצח מבחינתי- כשאני אפסיק להנות כ"כ מהכאב.
מצד שני אם זה יקרה אני גם לא אהיה פה יותר.
כלומר ממש לא סגורה על מי ללכת כאן על בליקסה או ניק וזו חתיכת דלימה כי אהבה זו אהבה.
מזמינה לילדדוס פיצה וחושבת לעצמי שזה בדיוק כמו סקס... גם אם זה קר ולא משהו זה עדיין נייס.
אם אני מאוננת פעם עם יד ימין ופעם אם יד שמאל .... זה נחשב שלישיה?
לפני אולי שנה שנדמת כמו נצח
משהו בי נסדק
מישהו שהאמנתי לו שבר לי את הלב ביום אחד.
פתאום.
מאז שום דבר לא חזר להיות רגיל
אומרים שמה שלא הורג אותנו מחשל
אבל זה לא נכון.
מה שלא הורג פשוט פוצע
ואז המקום הזה הוא כמו ענף שבור
אולי הוא צמח מחדש ואפילו נבטו בו עלים
אבל במקום שהוא נשבר יש סדק
שתמיד כואב בזמן סופה
ותמיד יש סיכוי שהוא ישבר פעם שניה
לומדים לחיות עם זה
אבל זה לא מחסן
זה הופך את התודעה הזו של היומיום
לכ"כ שברירית
הפכתי פתאום מודעת לעובדה שכלום לא בטוח.
לפעמים אני מסתכלת על הילדים שלי
ישנים במיטות שלהם
בטוחים ככ ביציבות של הכל
נהנים מהחסד החולף של הילדות
והבעל שלי
ישן שם בטוח בבית שלו, במשרה שלו, ברכב שלו, בשקרים הקטנים.
ואני מרגישה כאלו אני היחידה שרואה את הרסיסים של הכל
היחידה שהענף שלה כבר נשבר והיא לא מאמינה לכלום ולאף אחד.
כשדברים מתיישנים או נשברים,
אנחנו לא בהכרח זונחים או שוכחים אותם, אבל ערכם יורד.
כשהציפורים שלי לא יודעות לאן הם נודדות
גם אני לא יודעת
לפעמים הרעש שיש לי בפנים כ"כ חזק
עד שהוא הופך לשקט
שקט מחריש אוזניים
ואני יכולה לזהות את הבחירות האומללות שלי
חורקות לי בתוך הנשמה
כמו דלת אחורית שנטרקת שוב ושוב בגשם
ואני בוכה פנימה וכואבת עד אין קץ ומדמם לי בנשמה
וברגעים האלה אני האדם הכי בודד
לפעמים ההבדל בן ידיד אחד לאף ידיד הוא באמת אין סופי
ולפעמים אני רואה את החיים כמו רצף אחד ארוך של התפרדויות
ולבד לי
ואין בי נחמה
לפעמים.
* מוגש כשירות לציבור
זה שקורא לבת שלו "נסיכה"
זה ששואל אותי "איזה מזל אני"
אנשים מאשדוד בכללי
מי שמזמין ב 2018 - משהו "מוקרם"
אחד שאשכרה משתמש בביטוי "ראש טוב"
ובאותה נשימה אומר לי "מדליקה"
אחד שמעיד על עצמו שהוא לא שמן אלא "מוצק"
מי שביום שישי בערב מעלה פוסטים לכלוב במקום אשכרה לצאת לקרוע את העיר.
#הרגאותיאוגוסט
זה כי הממורמרת40 היה תפוס...
אז חאלס.
ילדים זה דרעק
ילדים זה החיים
גם סיפורה של שפחה זה החיים
בעיקר אהבה (מדפיסה על טישירט בקניון חולון)
אי אפשר לברוח מעצמך
פאקינג צריך ללמוד קונבנציות
גם כסף זה שיט
ואסור לפחד
וחוויות
בסוף אוגוסוט יגמר
ואמרתי פעמים קונבנציות
חם אבל זו לא סיבה לפח של קלישאות
אגב אם בתרבות המונים עסקינן
אין לי שום סיכוי
אני בקושי מבינה את עצמי
אז "המונים"
נו ביחאת.
הכי מסיימת "אלמנה" בדירה עם 40 חתול..
פח כבר אמרתי?
