לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בין השכל לרגש

על החתום, שלכם באהבה (לא באמת)
&#@.
לפני 3 שעות. ראשון, 16 ביוני 2019, בשעה 21:56

באחת מהשיחות הראשונות שלנו, שאלתי אותך לגבי מילת ביטחון. הסתכלת עליי, ליטפת את פניי והשבת שאין דבר כזה כאן. 

מודה, עד שהכרתי אותך לא הרגשתי צורך במילת ביטחון, גם כאשר היא ניתנה לי הנהנתי בידיעה שאין ולא יהיה לי שימוש בה. 

ואז אתה הגעת (יותר נכון, אני הגעתי אליך) ועירערת אותי. כל מערכת החוקים שהספקתי לסגל לעצמי התמוטטה לי כמגדל קלפים רעוע ובחיפוש אחר עוגן מייצג מצאתי את צירוף המילים המושיע: מילת ביטחון.  

קלטת אותי במהירות, עוד לפני שקלטתי את עצמי. יודעת שמרכיב דומיננטי באישיות שלי זה הרצון לרצות, יודעת (בדיעבד) שגם אם המילה תינתן לי לא יהיה בכך שימוש. אז מדוע רציתי אותה? 

*

אחד מהמשחקים האהובים עליי עוד מתקופת הגיל הרך זה המשחק "נראה מי יישבר קודם", זו תחושה ממכרת להתאפק ולנצח בשל כך. הידיעה שבאיזשהו שלב יגיע הרגע בו הצד השני יתייאש/יוותר/ ו/או יתפשר החזיק ותיחזק אותי. אחת מחוויות השליטה המוקדמות ובוסריות שלי כללה סשן מכות מתמשך, כל מספר רגעים נשאלתי האם אני זוכרת את מילת הביטחון שלי. השאלה הזאת הפכה את החוויה לתחרות מי יישבר ראשון, והיה ברור שזו לא תהיה אני. השימוש לא עניין אותי, עניין אותי לנצח, עניין אותי לעמוד בכל מה שיינתן לי גם במחיר חציית גבולות. רציתי להגיע לרגע בו היד תתעייף ותחדל מלהכאיב ואכן, הרגע הגיע. איתו גם הגיע סיום ה(יענו) קשר. 

אני חושבת שרציתי מילת ביטחון לא בכדי להשתמש בה אלא בכדי להראות לך לי שאני לא משתמשת בה. מין תחרות ביני לבין עצמי (או מולך?) של מי יישבר קודם במסע החדש שאני הולכת להיכנס אליו.  סוג של עוגן שאני יודעת שהוא קיים אם רק אחפוץ בו. ידעתי שאני מול פרסונה שנמצאת מעליי (בכמה בחינות), הדבר הלהיב אך הלחיץ אותי וחידד את רצוני בעוגן בו אראה לי או לך אני לא כל כך יודעת שאני  בלבל שלך, באי שימושי במילת הביטחון. די מטופש, אבל כזו אני, לפעמים, מולך.

איתך הכל מההתחלה היה אחרת והכרחת אותי להכיר ולבטוח בך בלי המגננה של מילת הביטחון. איתנו, ביננו, העוגן היחידי זה אתה והביטחון שלי בך.  הרגשתי זאת היטב בהצלפות האחרונות, הצלפות הניתנו ללא יעד מדיד, לא היה למה לחכות אלא רק להיות ברגע שאתה מצליף וברגע שאתה מחליט שזהו. לראשונה, הרגשתי את עצמי לא צריכה את המנייה, לא צריכה את העוגן החיצוני, אלא צריכה אותך ונמצאת בשבילך, אדוני שלי. 

 

 

לפני יום. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 15:59

שיחה עם אישה:

היא: מאמייי
אני: שלום חמודית
אני: וואו, כמה זמן לא ראיתי אותך
(למה אלוהים שונא אותי והתקיל אותי בך)
היא: אני לפחות רואה אותך בסטורי חמודה
(תעקבי גם אחריי ביטצ')
אני: אה באמת? הגזמת, מה כבר יש לראות?
(תקנאי נשמה זה בסדר, אפילו מומלץ)
היא: תהני תהני, מפרגנת לך
(שונאת אותך)
אני: נהנים ממה שיש לא?
(כן, המירמור יוצא ממך)
היא: עזבי אותך שטויות כחש, באמת שהכל שטויות. הדבר הכי מושלם שתעשי בחייך זה ילדים.
(אני מעלייך, יש לי משהו שלך אין)
אני: אני נראית לך פדופילית??
(עברית שפה יפה)
היא: חחחחחחחחח משוגעת, ילדים משלך כחש, אין אושר כזה.
(אני מאושרת יותר ממך. אני יותר ממך)
אני: אה אהה
(באימא שלך)
היא: (אחרי שמראה לי תמונות שמעניינות אפאחד) אז מה איתך תגידי? אין מישהו רציני באופק?
(אין לך משהו ממה שלי יש אה?)
אני: מחייכת.
(מחייכת)
היא: אז כן יש לך מישהו, ספרי, תשתפי בפרטים.
(תני לי להיתפס על משהו שאוכל להשתמש בו בשביל לבטל אותך).
אני: להה, עזבי. נשאיר קצת מיסתורין.
(הייתי רוצה לספר לך איך הוא מפרק אותי, מזיין אותי כמו אל וגורם לי לחשוב רק על הזין שלו בחור שלי, אבל לא לספר לך יטריף אותך יותר)
היא: אני מאחלת לך מישהו כמו בעלי, באמת כחש.
(אני. יותר. ממךךך)
אני: מחייכת
(באימא שלך, אפילו אני יודעת שהוא בוגד בך)
היא: תהני לך בינתיים ואל תדאגי, את תמצאי משהו רציני.
(תקנאי בי)
אני: אני דואגת, אין לך מושג כמה. לא רואה מציאות בה אני נראית כמ... תודה מותק, ד"ש לבעלך. 

שיחה עם חברה

אני: זבל
היא: כלבה
אני: יוווו איך רזית! מתי הספקת?
(מה קורה איתך תגידי?)
היא: שבוע חרא, לא אוכלת
(חרא של שבוע)
אני: את רואה? אין רע בלי טוב, הלוואי עליי.
(דיכאון עושה לך טוב, ואת טובה, את מהממת שלי)
היא: יאללה שתקי, ראיתי בסטורי.
(את מהממת שלי גם)
אני: אם ראית ולא הגעת, מצבנו גרוע, למרות שעם השמלה המזעזעת הזאת לא הייתי מכניסה אותך אפילו מתוך רחמים.
(דואגת לך)
היא: חברה זבל.
(יודעת)
אני: כשחייב, חייב. עוד תצאי ככה לרחוב, סכנה.
(הדיכי הזה מסתיים עכשיו)
היא: מגלגלת עיניים.
(מחייכת)
היא: נו, את תספרי לי מתישהו מי הקוסם שגורם לך לחייך ככה ולהיראות..
(אני יודעת שאת מסתירה ממני)
אני: מהממת?
(איך את יודעת?)
היא: סתומה.
(מהממת, אבל ספרי כבר)
אני: מה כבר יהיה לספר?
(הלוואי ויכלתי לספר לך, לשתף אותך במטורף הסדיסט האהוב שהוא אדוני אבל את עד כמה שאת שבורה, עדיין את וונילית להחריד. הלוואי ויכלתי, הלוואי.)
היא: טוב, תסתירי ממני לבינתיים, אבל חכי.
(העיקר שאת מחייכת)
אני: טוב נו מה, את כרגע הדיכאונית.
(בואי נסיט את הפוקוס ממני)
היא: זבל.
(אוהבת אותך זבל)
אני: כלבה.
(אוהבת אותך כלבה)
אני: טוב, ג'וני ואז מקסיקני או מקסיקני ואז ג'וני ואז עדלאידע?

שיחה עם גבר


הוא: היי מותק
(אני מת לזיין אותך)
אני: היי.
הוא: סופסופ רואים אותך.
(הייתי רוצה לראות אותך מתחתיי, במיטה.)
אני: כן, עסוקה.
(תתחפף)
הוא: בטח עסוקה, אני רואה בסטורי.
(איך הייתי מת לזיין אותך)
אני: וואלה.. נחמד..
(מתי לכל הרוחות אישרתי אותך??)
הוא: אז מה... נראה אותך בים?
(עם הביקיני שאאונן איך אני מפשיט אותך ממנו ומזיין לך את החיים)
אני: לא.
(לא)
הוא: תאמיני לי את..
(איך בא לי לזיין אותך)
אני: טוב... ביי.
(עוף).
הוא: ביי
( לזייןןןן).

 

שיחה עם אדוני


הוא: תכיני לי קפה.
(קפה, עכשיו).
אני: טוב אדוני.
אני: אדוני, אתה לא מבין כמה דברים קרו השבוע, מתחילה לפרט...
הוא: תשתקי. ניתן עיסוק יותר מתאים לפה שלך.

מזיין לי את הפה, משתנקת, נחנקת ומוצצת, מוציא את הזין וזורק אותי למיטה. 

הוא: שיחה טובה, תפתחי עכשיו יפה את הרגליים.

 

 

לפני יומיים. שישי, 14 ביוני 2019, בשעה 17:12

אחרי: אנחנו מסיימים לשוחח ואתה עונד את הקולר לצווארי, הידיים אזוקות לשרשראות בתקרה, אני אוחזת בהן כמנסה לשאוב מהן חוזק ויציבות. אתה מהדק את כיסוי העיניים ומוודא שאני בחשכה. שקט, דממה, פחד.
*
לפני: לא ידעתי למה לצפות בשיחה, הייתי מרוחקת השבוע והכנתי את עצמי לבאות, כלומר לרגע שאראה אותך ואוציא את מה שנאגר בפנים. הכנתי את עצמי לאפשרות שתאמר לי ללכת או לאפשרות הגרועה יותר שתשאיר אותי לבד בחדר ותעלה לקומה העליונה ותישאר שם כל הלילה ובכך תשאיר אותי לבדי.
*
אחרי: אתה מתעסק בתיק שלך ואני עומדת אזוקה ומחכה. רגעי נצח עוברים, מעולם לא פחדתי לקראת הלא ידוע איתך כמו שפחדתי באותו רגע. אני מרגישה אותך מאחוריי, אתה מסיט את שערי ונושך אותי מספר פעמים בעורף, מעביר את אצבעותיך על גבי ברפרוף ונושך בשנית, בשלישית וברביעית. המעברים בין הרוך לצריבת הנשיכה מתעתעים ולפתע אתה מעמיד אותי בטון מגע שאומר רק דבר אחד: אל תזוזי.
*
במהלך: ברגע שראיתי אותך אותו חשש מהתגובה שלך נראה לי פתאום מטופש ורחוק מהמציאות איתך, איך זה תמיד קורה לי שאני רחוקה ממך? איך אני שוכחת שאני שלך, ולא סתם?
אנחנו מדברים, אתה יושב לבוש על הכורסא, אני יושבת עירומה על הרצפה, ללא הקולר ומוציאה את האבק שהצטבר על ליבי. משוחחים, אתה מקשיב לי, אני לך וברגע מסוים משחררת אנחת רווחה ומחבקת את רגליך. לא נפתר לחלוטין העניין אבל אני גאה בי שלא שמרתי זאת בפנים, אוהבת אותך ששמרת עליי קרוב אליך, גם ברגעים הפחות מוחזקים שלי. אני מחייכת אליך ואתה שולח אותי להביא את קולרי, על ארבע.
*
אחרי: אתה סוטר לישבני סטירה אחת השווה לעניות דעתי לקיין מחודד כפול מאה. וחצי. אתה מצליף בי ולא נותן לי מספר להגיע אליו כך שאינני יודעת מתי תחליט להפסיק. בדרך כלל אני שומרת על שקט בזמן ההצלפות והרעש היחידי זה המנייה שלי את כמות ההצלפות. הפעם הייתי שונה: יללתי, בכיתי, שחררתי ובסוף, נרגעתי. מדוע השוני שאלת אותי, לכך אין לי תשובה. אבל באותו רגע זה התאים, התאים לתת קול לתחושות עד שלא היה צורך בהן עוד ובהמשך כבר לא בכיתי אלא הייתי שקטה שקטה.. וצמודה אליך. 

*

אחרי אחרי: אתה תמיד צוחק עליי שאין לי כוח סיבולת ואחרי שימוש סביר אני מתמוטטת לשינה. עכשיו סוף כל סוף המצב הוא הפוך, אתה הוא הישן ואני הערה (אפשר להתעקש להתעמק בפרטים ולציין שמי שנרדמה ראשונה זו אני אחרי שהכרחת אותי לאונן ולגמור ושכבר לא מצאתי שביב של כוח, סובבת את זרועי, תפסת את והכוס וסחטת גמירה אחרונה, אכזרית בעונג שלה. אבל היי, זה הבלוג שלי). אני מתענגת על השקט שברגעים שלנו, מתענגת על העובדה שאתה כולא אותי בתוכך, מתענגת על העובדה שתמיד כאשר אתה נרדם, היד שלך חופנת את הסופגנייה שלי,

(שלך). 

לפני שבוע. שישי, 7 ביוני 2019, בשעה 22:07

אתמול, בבר, איזה אחד, גבר גבר שכזה פונה אליי תוך בחינה קהה: בואנ'ה מאמי, את בטח אוהבת את זה חזק.

הולכת לכיוונו, מחייכת חיוך רחב ותמים שכזה והוא חייך בחזרה. תוך חיוך עונה: חזק לא מילה, אם אני לא מתעלפת מהחניקה באמצע או מפרכסת מהמכות אין מה לדבר בכלל.

משום מה, הגבר גבר שתק. הסתכל עליי עם עיניים פעורות, פלט נחירת צחוק מביכה ופשוט שתק. 

פייר, נעלבתי. כולה פיתחתי שיחה. מתי עוד תהיה לי הזדמנות לשתף על לאהוב את זה חזק? 

לפני שבוע. שלישי, 4 ביוני 2019, בשעה 21:31

מה אומר בשבילכם מושג הכמות "קצת"? 

אני מעוכה על המיטה, הישבן מאזן זמנית את צבעו עם השיזוף שהחלק התחתון של הביקיני לא מנע, מספיקה לרחף בעולמות שונים, לחזור לתחושת המגע שלו ולא משנה אם כמות ההצלפות היא דו ספרתית או תלת ספרתית, תמיד הוא יגיד: כולה הצלפתי בך קצת, מה כבר עפת?

 

  יש לו קטע כזה שאחרי שהוא מסיים לדפוק אותי בדוגי, במיסיונרית, עם רגליים מונפות למעלה ככה שארגיש אותו עמוק בבטן, לצאת, להיכנס שוב, לצאת ולשחק עם הזין שלו ממש בפתח הכוס ולייחם לי את החיים (הכוס) ולזיין אותי שוב ושוב, אחרי כל זה הוא אוהב שאני גומרת והוא עוד יותר אוהב שאני לא אוהבת לגמור יותר מפעם אחת. כך הוא מכריח אותי לגמור כאוות נפשו ומזונה כבר הופכת לחיה. פצועה. הוא מעיר אותי משינה, לא יודעת בכלל מתי נרדמתי, די קל לאבד תחושת זמן לאחר שימוש חוזר ושב בחוריי ואומר לי: כולה זיינתי אותך קצת, מה נרדמת? השתמשתי בך קצת, זו סיבה ליפול לשינת היפייפיה הנרדמת?

 

וכשאני כבר לא אצלו אנחנו מתכתבים, אני מציינת שאנחנו חייבים אבל חייבים לעשות משהו בנוגע לשימוש שלו במושג "קצת".

לכך הוא עונה שהוא צריך להראות לי מזה הרבה כך אפסיק להתלונן וכותבת לו שמקווה שבורא העולם והמלאכים יעזרו לי והוא עונה לי במשפט שעד עכשיו גורם לי להישאר עם חיוך:

שהאלוהים הזה שלך יעזור לי, עלייך אני שומר.

 

 

 

 

לפני שבועיים. שבת, 1 ביוני 2019, בשעה 09:51

נעמדת מול המראה בחדר האמבטיה, מסתכלת על עצמי, על פניי, מדמיינת איך אני פוצעת את פניי עם תער קטן. חייב לפחות עשרים חתכים קטנים שייעלמו לאחר מס' ימים. לא גדולים מדי אבל שייתנו בוהק ברמה מספקת כך שאנשים יסתכלו, ייבהלו ויגידו מה לעזאזל קרה לה? לא אצטרך לחייך, לא איראה כרגיל ואולי אז הרעידות שבפנים ייצאו ויישרו קו. אולי אצעק כפליטת גההה, אתאגרף עם הקיר או רק אדפוק מבטי זעם לעוברים ושבים. כולם יגידו: עזבו אותה, היא משוגעת, תראו מה יש לה בפנים. 

 

נעמדת מול ארון הבגדים, עמדת התלייה מבולגנת, זה מעצבן אותי. מסתכלת על שמלת ג'ינס החדשה שקניתי לא מזמן. מדמיינת איך לובשת אותה, מעשנת ג'וני יחיד שיספיק ואצחק באמת ואיראה כיפית וחייכנית. חברים שלי יגיעו, נפתח שולחן ונצחק אחד על השניי וביחד כולם, אחרים יסניפו אבל אני לא אצטרך, כי אני.. אני מחייכת באמת וכולם יגידו: כפרה עליה כחש, יודעת לעשות טוב בלב. 

לפני 4 שבועות. ראשון, 19 במאי 2019, בשעה 18:12

אני אוהבת לישון איתך: להיצמד אליך בלילה, קופאת מקור. גופי מסתדר בדיוק בשקעים ובבליטות של גופך. מרגישה אותך עוטף אותי, מרגישה אותי נעטפת בתוכך.
אני אוהבת שהגוף שלך תמיד רותח כשאתה ישן ולי תמיד קר. אם נהיה לי חם מדי בזרועותיך, אני מסתובבת לצד השני, אבל אתה לא מניח לי ומחזיר אותי לחיקך, מחליק את ידך על בטני, ממשש את החזה ונרדם בשנית.
אני אוהבת שאתה כורך את רגליך סביב מותניי, מצמיד את פניי לחזה שלך וכך מקשיבה לפעימות לבך.
אני אוהבת להתעורר באמצע הלילה ולראות אותך לצדי. כשאני חוזרת מהשירותים, אני ישר מחבקת אותך בשקט, כאילו מתגנבת ונאחזת בגבר שלצידי.
אני אוהבת שאנחנו ישנים עירומים לחלוטין, לאחרונה אפילו בלי הגרביים שלי, אתה יודע.. פריט הלבוש היחיד שאתה מסכים לי ללבוש (לגרוב) בתוך הבית.
אני אוהבת איך שגופי מגיב לנגיעותיך, איך אתה באמצע השינה חודר אליי עד שמתעוררת בתשוקה בוערת. או כואבת. או שניהם.
אני אוהבת לישון איתך, להצטופף על פני שטח המיטה הגדולה ולהיצמד אליך חזק חזק כדי להרגיש לשנייה איך אפשר להפוך לגוף אחד.

לפני 4 שבועות. שבת, 18 במאי 2019, בשעה 09:36

 

כלפי חוץ.

אך את מה שהשארת עליי ובי רק אני יכולה לראות (ולחייך ולהיזכר ולחכות).

 

לפני 4 שבועות. שישי, 17 במאי 2019, בשעה 17:46

הרגע הזה, השנייה הזאת שהכל מתבהר לך, השליטה לא שלך יותר, את לא שלך יותר. את שלו ובאחריותו.

ברגע הזה, כאשר ידיי היו אזוקות מאחורי הגב, כפות רגליי מורמות כלפי מעלה ואני עומדת על ברכיי, בובת מריונטה של ממש. בשנייה הזאת ששיווי המשקל אבד, אני רואה את הנפילה שלי על הפנים מתקרבת ואין לי איך לעצור את זה, הלב נדם וברגע הזה, בשנייה הזאת, שנייה לפני ההטחה על הרצפה החזקת אותי והחזרת למקום. זו הייתה שנייה שההרגשה, התודעה הייתה חדה כסכין. אני רק בידיו.

*

כל אחת מתחברת למצב תודעתי אחר. אחת רוצה להרגיש בעיקר ילדה, השנייה זונה והשלישית בובת סיכות (ומחטים ורצועות).

עם הזמן שלנו ביחד הבנתי שאני אוהבת, חפצה, מתחרמנת מלהיות לא שלי. רוצה להיות שלך, עד הסוף ומעבר. אבל, אפשרי (באמת) לחוש כך? שאלה רטורית, מסתבר.

*

קל למסור את השליטה כאשר החרמנות גואה והצרכים משתלבים עם אקט המסירה. לכן, הפיכתי לבובה שלך אשר אתה מזיין שאני עמוק בתוך השינה או החניקה שלך אותי באמצע הזיון נתנו בי את התחושה המחרמנת של להיות שייכת לאחר ולא לי.

אבל, לאחרונה, אני חווה את השייכות אחרת. ברגעי הקצה אשר קורים ברגעים הקשים ואפילו ברכים. האימה בהבנה שכאשר אתה תחפוץ, אתה תיכנס איתי לשירותים ותצפה בי אמ.. איך נאמר זאת בצורה עדינה... מטילה את מימיי. התחינה, המבט המבוהל לא עוזר, אני לא שלי, אני שלך. (ולא, באקט זה אין אלפית אחוז מלבב או מקרב, לדעתי).

המבוכה בהצגת איבריי האינטימיים בפניך בתנוחות הכי עלובות, נתינת מכות חשמל או אפילו הפחד מהפעלת רפלקס ההקאה עקב בליעת השתן לא באמת משנים. הידיעה כי הרגשתי ודעתי האישית בנושא לא מהווים משקל אלא הדבר יישנה רק אם לך אכפת מחדדים בי את התחושה כי אני לא אלא רק שלך. 

אני יכולה להתנגד (אני לא אתנגד) אבל זה לא משנה, אני לא שלי יותר, אני שלך. ולא רוצה את זה בשום דרך אחרת. (אפילו אם זה אומר שתחבק אותי לפעמים, אדוני שלי ❤)

 

 

 

 

לפני חודש. שבת, 11 במאי 2019, בשעה 21:51

אמרתי לו שאני לא נקשרת.

אמרתי לו שאני לא מתעסקת בענייני הרגש.

אמרתי לו שתהיה הפרדה: אני באה, תשתמש ותשלח אותי לחופשי.

אמרתי לו שאהיה שלו אך לזמן מוגבל כי אני, אני קודם כל של עצמי ולעצמי.

אמרתי לו שלא יטרח, אני פשוט אחרת. 

והוא חייך.

והיום קשורה אליו בדבק 3 שניות, מסרבת לשחרר מאחיזתו.

והיום מחכה לטביעת ידו על גופי, בכל אופן שהוא רק יחפוץ, לעיתים מרגישה שכל כולי לא מספיק ורוצה רק לספוג את הכאב בשימוש. בשבילו ובשבילי. 

והיום אני מודה ונוצרת את הרגש המוזר הזה, הלא הגיוני בעליל הזה, המבלגן מוחות ומרטיט נשמות. 

היום אני שלו, מחייכת לעצמי ומרגישה הכי למעלה, מתחת ובשביל אדוני שלי.

 

 

 

 

#(גם אמרתי שלעולם לא אהיה קיטשית.. אז אמרתי)