בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בין השכל לרגש

על החתום, שלכם באהבה (לא באמת)
&#@.

.

לפני יומיים. ראשון, 21 ביולי 2019, בשעה 18:19

רגש דופק לנו את החיים, חד משמעית.

אם ניגשים לבעיה או עניין מסוים ומסוגלים לנתח ולהציג אותה/ו בצורה אובייקטית ועובדתית, הסיכויים להגיע למסקנה ו/או פיתרון הרבה יותר קל, פשוט ובהיר.

אהמהמה,

כאשר הרגש מתערבב לו, פתאום הנכון והלא נכון מתערבב, התחושות עד כמה שהן יותר עוצמתיות ככה הן יותר מבלבלות, והשוני בין הטוב לרע כבר נהיה מטושטש. 

חרא של דבר הדבר הזה שנקרא "רגש".

 

 

לפני שבוע. ראשון, 14 ביולי 2019, בשעה 18:01

בוקר יום ראשון טיפוסי, נכנסת לסניף המקומי של שופרסל, מחפשת לי בקבוק שוקו לרווייה. אני עם אוזניות ללא מוזיקה מתנגנת ומרכיבה משקפי שמש בתוך מבנה סגור כך שהמסר הוא ישיר וברור: לא להתקרב ולא לדבר איתי. רגע לפני הגעתי למחלקת החלב, רואה מבעד לעדשות המשקפיים מישהי, לא יודעת בדיוק למה אבל סקרנותי התעוררה לגביה.

בעוד שאני מסתכלת עליה כאחרונת המציצניות, היא ערכה קניות כאשר היא עם שיער אסוף, חצאית וגופייה רופפת  ונראתה סובלת: כל רגע נגעה בכתפייה של הגופייה, מתפתלת, נאנחת, חורקת שיניים, עוד שנייה מתייפחת. או מתעלפת. בחצי הדרך אליה אותה אחת התכופפה ונגעה בכתפיות הגופייה ואז ראיתי, אז קלטתי, יש לה קליפס על הפטמה!

אני לא יודעת אם כמו לכלבים, גם לכלבות יש רדארים משל עצמן, כך שהן מסוגלות לקלוט שעוד כלבה נמצאת בסביבתן אבל בעוד ששאר הקונים היו נראים אדישים לסבלה, אני כאילו שכחתי שנמצאת בעיצומו של בוקר יום ראשון וכאילו קיבלתי מיקס של שלל צבעים ישר לווריד הסתובבתי כילדה התרה אחרי ממתק אהוב ומסתכלת ובוחנת אותה ותנו לי לומר לכם, הרגע בו קיבלה הודעה מסוימת ופלטה אנחת כאב הייתה איומה במדהימותה. 

התחלתי לתהות באיזה סוג קליפס מדובר, לשיער או אלה הקשיחים, הכואבים לצרכי משרד (הלוואי שזה הסוג השני).

כמה זמן היא עם הקליפס המדובר? 

האם זה עונש או משימה?

האם זה כואב לה? כמה זה כואב לה?

האם מדובר בקליפס אחד או אחד לכל פטמה?

אני קולטת אותה סובלת וזה מייחם לי את המוח ושולח רטטים בלתי פוסקים למוח למטה. 

ביציאה, אני כבר לוגמת מהשוקו ורואה אותה מרימה את השקיות מהעגלה, מדדה בקושי וכך הלכה לה.. בלי לדעת שהבוקר ביום ראשון כבר לא היה עגמומי כל כך, הודות לקליפס אחד בלבד. 

 

ובדרכי הביתה, מסתכלת על הקליפס החלשלוש שלי ואומרת שהוא בטח לא יכול להזיק בכלל, או אולי קצת...? 

 

לפני שבוע. חמישי, 11 ביולי 2019, בשעה 12:52

כשאת במעצר מיטה

ומתגעגעת 

לפני שבועיים. ראשון, 7 ביולי 2019, בשעה 17:25

שום כדורי פלא, ניקוי רעלים, דיאטת צום או שטות אחרת לא יעזרו לך לסתום את הפה בדרך ליעד המשקלי הנכסף כמו שהאדון שלך, (האדון לו ברוב טיפשותך חפרת לו על כישלונותייך לסרב לגיחה לג'ט לק ב2 בלילה עם חברים שלך) רואה לנכון באמצע הזיון שלו אותך ובאמצע שהזין שלו עמוק עמוק בתוכך שאת בטוחה שהזין עבר את הרחם לצבוט אותך בקפלי השומן במותן ולשיר לך "שמנה לי חביבה".

 

אין.. השיטה שלו עובדת. 

 

 

#ואני בכלל לא מפנטזת על תמונת שכבות הפנקייק במילוי נוטלה ושברי פקאן שתייגו אותי בה. בכלל לא.. ממש לא.. 

לפני חודש. חמישי, 20 ביוני 2019, בשעה 19:56

מחזור היה גבול (שקט) שלי. לא דמיינתי לי מצב בו אוכל לשחרר את עצמי למגע ולשימוש שלך בזמן שאני אדומה ומלוכלכת.

והרי, אצלך, אין בגדים. אז למדתי להתפלל לאלוהי הטמפונים. זה לא עזר. 

ופתאום, משום מקום מתעורר לו רצון גדול בגועלו. מפנטזת ומתייחמת מהמחשבה שלך לוקח את דם רחמי ומשתמש בו כדיו נוזלי לציור על קנבס גופי. מנסה לדמיין את תחושת היד הנקייה שלך נכנסת, חודרת עמוק ומחפשת את החלקים שנושרים מהרחם, מכסה ומצייר את גופי בהם וכך משתמש בבובה הנקייה שלך, בובה מדממת, קטנה ומטונפת.  

לפני חודש. ראשון, 16 ביוני 2019, בשעה 21:56

באחת מהשיחות הראשונות שלנו, שאלתי אותך לגבי מילת ביטחון. הסתכלת עליי, ליטפת את פניי והשבת שאין דבר כזה כאן. 

מודה, עד שהכרתי אותך לא הרגשתי צורך במילת ביטחון, גם כאשר היא ניתנה לי הנהנתי בידיעה שאין ולא יהיה לי שימוש בה. 

ואז אתה הגעת (יותר נכון, אני הגעתי אליך) ועירערת אותי. כל מערכת החוקים שהספקתי לסגל לעצמי התמוטטה לי כמגדל קלפים רעוע ובחיפוש אחר עוגן מייצג מצאתי את צירוף המילים המושיע: מילת ביטחון.  

קלטת אותי במהירות, עוד לפני שקלטתי את עצמי. יודעת שמרכיב דומיננטי באישיות שלי זה הרצון לרצות, יודעת (בדיעבד) שגם אם המילה תינתן לי לא יהיה בכך שימוש. אז מדוע רציתי אותה? 

*

אחד מהמשחקים האהובים עליי עוד מתקופת הגיל הרך זה המשחק "נראה מי יישבר קודם", זו תחושה ממכרת להתאפק ולנצח בשל כך. הידיעה שבאיזשהו שלב יגיע הרגע בו הצד השני יתייאש/יוותר/ ו/או יתפשר החזיק ותיחזק אותי. אחת מחוויות השליטה המוקדמות ובוסריות שלי כללה סשן מכות מתמשך, כל מספר רגעים נשאלתי האם אני זוכרת את מילת הביטחון שלי. השאלה הזאת הפכה את החוויה לתחרות מי יישבר ראשון, והיה ברור שזו לא תהיה אני. השימוש לא עניין אותי, עניין אותי לנצח, עניין אותי לעמוד בכל מה שיינתן לי גם במחיר חציית גבולות. רציתי להגיע לרגע בו היד תתעייף ותחדל מלהכאיב ואכן, הרגע הגיע. איתו גם הגיע סיום ה(יענו) קשר. 

אני חושבת שרציתי מילת ביטחון לא בכדי להשתמש בה אלא בכדי להראות לך לי שאני לא משתמשת בה. מין תחרות ביני לבין עצמי (או מולך?) של מי יישבר קודם במסע החדש שאני הולכת להיכנס אליו.  סוג של עוגן שאני יודעת שהוא קיים אם רק אחפוץ בו. ידעתי שאני מול פרסונה שנמצאת מעליי (בכמה בחינות), הדבר הלהיב אך הלחיץ אותי וחידד את רצוני בעוגן בו אראה לי או לך אני לא כל כך יודעת שאני  בלבל שלך, באי שימושי במילת הביטחון. די מטופש, אבל כזו אני, לפעמים, מולך.

איתך הכל מההתחלה היה אחרת והכרחת אותי להכיר ולבטוח בך בלי המגננה של מילת הביטחון. איתנו, ביננו, העוגן היחידי זה אתה והביטחון שלי בך.  הרגשתי זאת היטב בהצלפות האחרונות, הצלפות הניתנו ללא יעד מדיד, לא היה למה לחכות אלא רק להיות ברגע שאתה מצליף וברגע שאתה מחליט שזהו. לראשונה, הרגשתי את עצמי לא צריכה את המנייה, לא צריכה את העוגן החיצוני, אלא צריכה אותך ונמצאת בשבילך, אדוני שלי. 

 

 

לפני חודש. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 15:59

שיחה עם אישה:

היא: מאמייי
אני: שלום חמודית
אני: וואו, כמה זמן לא ראיתי אותך
(למה אלוהים שונא אותי והתקיל אותי בך)
היא: אני לפחות רואה אותך בסטורי חמודה
(תעקבי גם אחריי ביטצ')
אני: אה באמת? הגזמת, מה כבר יש לראות?
(תקנאי נשמה זה בסדר, אפילו מומלץ)
היא: תהני תהני, מפרגנת לך
(שונאת אותך)
אני: נהנים ממה שיש לא?
(כן, המירמור יוצא ממך)
היא: עזבי אותך שטויות כחש, באמת שהכל שטויות. הדבר הכי מושלם שתעשי בחייך זה ילדים.
(אני מעלייך, יש לי משהו שלך אין)
אני: אני נראית לך פדופילית??
(עברית שפה יפה)
היא: חחחחחחחחח משוגעת, ילדים משלך כחש, אין אושר כזה.
(אני מאושרת יותר ממך. אני יותר ממך)
אני: אה אהה
(באימא שלך)
היא: (אחרי שמראה לי תמונות שמעניינות אפאחד) אז מה איתך תגידי? אין מישהו רציני באופק?
(אין לך משהו ממה שלי יש אה?)
אני: מחייכת.
(מחייכת)
היא: אז כן יש לך מישהו, ספרי, תשתפי בפרטים.
(תני לי להיתפס על משהו שאוכל להשתמש בו בשביל לבטל אותך).
אני: להה, עזבי. נשאיר קצת מיסתורין.
(הייתי רוצה לספר לך איך הוא מפרק אותי, מזיין אותי כמו אל וגורם לי לחשוב רק על הזין שלו בחור שלי, אבל לא לספר לך יטריף אותך יותר)
היא: אני מאחלת לך מישהו כמו בעלי, באמת כחש.
(אני. יותר. ממךךך)
אני: מחייכת
(באימא שלך, אפילו אני יודעת שהוא בוגד בך)
היא: תהני לך בינתיים ואל תדאגי, את תמצאי משהו רציני.
(תקנאי בי)
אני: אני דואגת, אין לך מושג כמה. לא רואה מציאות בה אני נראית כמ... תודה מותק, ד"ש לבעלך. 

שיחה עם חברה

אני: זבל
היא: כלבה
אני: יוווו איך רזית! מתי הספקת?
(מה קורה איתך תגידי?)
היא: שבוע חרא, לא אוכלת
(חרא של שבוע)
אני: את רואה? אין רע בלי טוב, הלוואי עליי.
(דיכאון עושה לך טוב, ואת טובה, את מהממת שלי)
היא: יאללה שתקי, ראיתי בסטורי.
(את מהממת שלי גם)
אני: אם ראית ולא הגעת, מצבנו גרוע, למרות שעם השמלה המזעזעת הזאת לא הייתי מכניסה אותך אפילו מתוך רחמים.
(דואגת לך)
היא: חברה זבל.
(יודעת)
אני: כשחייב, חייב. עוד תצאי ככה לרחוב, סכנה.
(הדיכי הזה מסתיים עכשיו)
היא: מגלגלת עיניים.
(מחייכת)
היא: נו, את תספרי לי מתישהו מי הקוסם שגורם לך לחייך ככה ולהיראות..
(אני יודעת שאת מסתירה ממני)
אני: מהממת?
(איך את יודעת?)
היא: סתומה.
(מהממת, אבל ספרי כבר)
אני: מה כבר יהיה לספר?
(הלוואי ויכלתי לספר לך, לשתף אותך במטורף הסדיסט האהוב שהוא אדוני אבל את עד כמה שאת שבורה, עדיין את וונילית להחריד. הלוואי ויכלתי, הלוואי.)
היא: טוב, תסתירי ממני לבינתיים, אבל חכי.
(העיקר שאת מחייכת)
אני: טוב נו מה, את כרגע הדיכאונית.
(בואי נסיט את הפוקוס ממני)
היא: זבל.
(אוהבת אותך זבל)
אני: כלבה.
(אוהבת אותך כלבה)
אני: טוב, ג'וני ואז מקסיקני או מקסיקני ואז ג'וני ואז עדלאידע?

שיחה עם גבר


הוא: היי מותק
(אני מת לזיין אותך)
אני: היי.
הוא: סופסופ רואים אותך.
(הייתי רוצה לראות אותך מתחתיי, במיטה.)
אני: כן, עסוקה.
(תתחפף)
הוא: בטח עסוקה, אני רואה בסטורי.
(איך הייתי מת לזיין אותך)
אני: וואלה.. נחמד..
(מתי לכל הרוחות אישרתי אותך??)
הוא: אז מה... נראה אותך בים?
(עם הביקיני שאאונן איך אני מפשיט אותך ממנו ומזיין לך את החיים)
אני: לא.
(לא)
הוא: תאמיני לי את..
(איך בא לי לזיין אותך)
אני: טוב... ביי.
(עוף).
הוא: ביי
( לזייןןןן).

 

שיחה עם אדוני


הוא: תכיני לי קפה.
(קפה, עכשיו).
אני: טוב אדוני.
אני: אדוני, אתה לא מבין כמה דברים קרו השבוע, מתחילה לפרט...
הוא: תשתקי. ניתן עיסוק יותר מתאים לפה שלך.

מזיין לי את הפה, משתנקת, נחנקת ומוצצת, מוציא את הזין וזורק אותי למיטה. 

הוא: שיחה טובה, תפתחי עכשיו יפה את הרגליים.

 

 

לפני חודש. שישי, 7 ביוני 2019, בשעה 22:07

אתמול, בבר, איזה אחד, גבר גבר שכזה פונה אליי תוך בחינה קהה: בואנ'ה מאמי, את בטח אוהבת את זה חזק.

הולכת לכיוונו, מחייכת חיוך רחב ותמים שכזה והוא חייך בחזרה. תוך חיוך עונה: חזק לא מילה, אם אני לא מתעלפת מהחניקה באמצע או מפרכסת מהמכות אין מה לדבר בכלל.

משום מה, הגבר גבר שתק. הסתכל עליי עם עיניים פעורות, פלט נחירת צחוק מביכה ופשוט שתק. 

פייר, נעלבתי. כולה פיתחתי שיחה. מתי עוד תהיה לי הזדמנות לשתף על לאהוב את זה חזק? 

לפני חודש. שלישי, 4 ביוני 2019, בשעה 21:31

מה אומר בשבילכם מושג הכמות "קצת"? 

אני מעוכה על המיטה, הישבן מאזן זמנית את צבעו עם השיזוף שהחלק התחתון של הביקיני לא מנע, מספיקה לרחף בעולמות שונים, לחזור לתחושת המגע שלו ולא משנה אם כמות ההצלפות היא דו ספרתית או תלת ספרתית, תמיד הוא יגיד: כולה הצלפתי בך קצת, מה כבר עפת?

 

  יש לו קטע כזה שאחרי שהוא מסיים לדפוק אותי בדוגי, במיסיונרית, עם רגליים מונפות למעלה ככה שארגיש אותו עמוק בבטן, לצאת, להיכנס שוב, לצאת ולשחק עם הזין שלו ממש בפתח הכוס ולייחם לי את החיים (הכוס) ולזיין אותי שוב ושוב, אחרי כל זה הוא אוהב שאני גומרת והוא עוד יותר אוהב שאני לא אוהבת לגמור יותר מפעם אחת. כך הוא מכריח אותי לגמור כאוות נפשו ומזונה כבר הופכת לחיה. פצועה. הוא מעיר אותי משינה, לא יודעת בכלל מתי נרדמתי, די קל לאבד תחושת זמן לאחר שימוש חוזר ושב בחוריי ואומר לי: כולה זיינתי אותך קצת, מה נרדמת? השתמשתי בך קצת, זו סיבה ליפול לשינת היפייפיה הנרדמת?

 

וכשאני כבר לא אצלו אנחנו מתכתבים, אני מציינת שאנחנו חייבים אבל חייבים לעשות משהו בנוגע לשימוש שלו במושג "קצת".

לכך הוא עונה שהוא צריך להראות לי מזה הרבה כך אפסיק להתלונן וכותבת לו שמקווה שבורא העולם והמלאכים יעזרו לי והוא עונה לי במשפט שעד עכשיו גורם לי להישאר עם חיוך:

שהאלוהים הזה שלך יעזור לי, עלייך אני שומר.

 

 

 

 

לפני חודש. שבת, 1 ביוני 2019, בשעה 09:51

נעמדת מול המראה בחדר האמבטיה, מסתכלת על עצמי, על פניי, מדמיינת איך אני פוצעת את פניי עם תער קטן. חייב לפחות עשרים חתכים קטנים שייעלמו לאחר מס' ימים. לא גדולים מדי אבל שייתנו בוהק ברמה מספקת כך שאנשים יסתכלו, ייבהלו ויגידו מה לעזאזל קרה לה? לא אצטרך לחייך, לא איראה כרגיל ואולי אז הרעידות שבפנים ייצאו ויישרו קו. אולי אצעק כפליטת גההה, אתאגרף עם הקיר או רק אדפוק מבטי זעם לעוברים ושבים. כולם יגידו: עזבו אותה, היא משוגעת, תראו מה יש לה בפנים. 

 

נעמדת מול ארון הבגדים, עמדת התלייה מבולגנת, זה מעצבן אותי. מסתכלת על שמלת ג'ינס החדשה שקניתי לא מזמן. מדמיינת איך לובשת אותה, מעשנת ג'וני יחיד שיספיק ואצחק באמת ואיראה כיפית וחייכנית. חברים שלי יגיעו, נפתח שולחן ונצחק אחד על השניי וביחד כולם, אחרים יסניפו אבל אני לא אצטרך, כי אני.. אני מחייכת באמת וכולם יגידו: כפרה עליה כחש, יודעת לעשות טוב בלב.