לומדת את עצמי לדעת.

ההבדלים:

קנאה - זה הרצון שיהיה לי משהו שיש לאחרים, ואין לי.

רכושנות - הרצון לשמר משהו שכבר יש לי.

באה לתת לך הכל, באה שתיקח הכל. שנהפוך מקנאים לרכושנים.

בהחלט קולוסאלי...

ישנם מספר סוגי היכרויות כשמערכת יחסים בדסמית נרקמת. זהו שלב לפי השקפתי, קריטי להמשך שחשוב לבסס ולהכיר את האדם שמולך לפני מעבר לשלב הבא.
לא ארחיב כרגע מידי על "היכרות מזדמנת" התופסת חלק נכבד מהנושא, כולם יודעים איך זה מתחיל ואיך זה נגמר. לעיתים הציפיות מתואמות, לעיתים גם הציפיות משתנות תוך כדי - אם זה הדדי זה יכול להיות מופלא. אם זה חד צדדי, הדוגמא שעולה לי לראש זה "נטישת ספינה בעודה טובעת", אגב, לפעמים היא תגיע לנמל בטוח בכל זאת ולפעמים היא תישאר זמן רב בקרקעית הים...עד יחלצו אותה - או שלא...

לעיתים היכרות שנובעת מכוונה כנה להמשך והתפתחות יחדיו בתוך העולם הזה מורכבת מאוד, שכן צריך לתת מקום להתבטאות שני הצדדים, להקשיב ולהכיל. שני הצדדים ולא חשוב ניסיונם מגיעים עם מטען לא מבוטל, יש שיספרו, יש שיחצינו ויש כאלו שלא ממש ממהרים לשתף. הכל בגבולות הנורמה.

על-פי ניסיוני בשלב הזה הספציפי, חובה להיות סבלני לצד השני, להכיר את האדם שבה, את ציפיותיה, גבולותיה, רצונותיה וחייה כמכלול, וכמובן להיפך. להרבה זה נשמע מייגע ומעייף אבל, חובה לבנות בסיס חזק להמשך.
יחסים בדסמים הם לא משהו שמה בכך, הם מורכבים, לא כמו יחסים וניליים שגם כך הם עלולים להיות מסובכים וגם פה, יש מרכיב מסוים של וניל שכן רגש - זה רגש..

רגש. חלק חשוב שעלול ללוות את ההיכרות ולא תמיד: יש רצוי ומצוי. לא אמורים להתאהב בכלל, לא אמורים גם לצפות להתאהב בהאנג/קיק או אפליקציה אחרת. אך כן חשוב לפתח איזו אמפטיה לצד השני, אם זה לא קורה בפרק זמן מסוים - אבוד.
לעיתים נדירות, אם ההיכרות לא ממריאה, יכולה להתפתח חברות קסומה, שכן אנשים אינטליגנטים מספיק יבינו שאין התאמה זוגית אך יש המון מין המשותף כמו השקפות, הומור ואמון ועוד. וירצו להמשיך ככאלה. איש/אשת סוד שהוא לא בן זוג בעולם הזה יהיה יקר מפז, שכן לא מגיע עם אג'נדה מסוימת כלפי השני.

כל מה שנכתב זהו על פי השקפת עולמי האישי כמובן, והתבוננות מהצד במערכות שנרקמו אשר קמו והתרוממו, או שהתרסקו ולא ממש הובן מה לא עבד..

כחוצפנית מאובחנת, הרשתי לעצמי לפרש על פי ראות עיניי. 

אורך חיי הפרפר

רוב הפרפרים חיים כשבועיים וחצי עד שלושה שבועות. 

_{מסקנה: תמתינו בסבלנות, הוא יילך לבד. אם לא הלך, סימן שהוא לא פרפר.} 

היא צריכה שתכיר אותה כאדם.
שתשוחח ותספר לה, להרגיש אשת הסוד שלך.
היא צריכה דייט בחושך, אמיתי. רומנטי.
להרגיש נכבשת, לפלרטט. לגעת ולהתנשק. להרגיש רצויה ונחשקת.
היא צריכה להרגיש מוטרפת, שכל הגוף יכאב לה מחרמנות, לפנטז על הכאב שאתה יכול להעניק לה.
היא צריכה ללבוש את החזיה הזו, תחרה חצי קאפ פוש-אפ. גם החוטיני התואם.
היא צריכה לאונן לפני הפגישה כדי לעצור את הרטיבות, היא לא תעשה את זה..הרי הזהרת.
היא צריכה להגיע אליך נוטפת, בשימלה קצרה צמודה, להיכנס לחדר ולראות אותך בפינה יושב על הכורסא עם כוס וויסקי ביד, ממתין לה בשקט.
היא צריכה שתיגש ותניח כיסוי עיניים, להרגיש אי וודאות, בדיוק כמו שהיא שונאת.
היא צריכה שתיקח אותה, תבעול אותה באגרסיביות ופראות. לגעת עם ידיים קשורות בעננים.
היא צריכה שתלטף ותקרר את פצעיה, שתיתן נשיקה על הראש.
היא צריכה שתתלבש ותעזוב את החדר, בשקט. שתשאיר אותה עטופה עם עצמה ומחשבותיה במיטה עד שהיא תחליט שהגיע הזמן לחזור למציאות.

היא צריכה להרגיש נאהבת בדיוק בדרך שלה.
היא צריכה לבכות, בכי טוב ומשחרר.
כי זה בדיוק מה שהיא היתה צריכה ממך, זיון אוהב...זיון חד פעמי. 

רק כך, היא תרגיש שיחרור מהו ותוכל לפרוש כנפיים.

כשאת שולטת, הוא רוצה לשלוט בך.
כשהוא השולט שלך, את משתלטת. 

כשאת מוצאת בו בית חם, הוא עם בעיות בבית.
כשאת פרפר חופשי, הוא מציע קורת גג בטוחה.

כשאת אוהבת, הוא מרסק אותך.
כשהוא מתרסק, את אוהבת.

כשאת רצינית, הוא משחק. 
כשבא לך לשחק, הוא ייקח אותך ברצינות. 

כשאת חרמנית, הוא לא ייתן לך.
כשהוא חרמן, את כבר איבדת עניין.

כשהוא חתיך, את הכי עולב.
כשאת בשיא, הוא טרול.

כשאת סובלת, הוא לא רואה אותך.
כשהוא מבחין בך, אין לך סיבולת. 

כשאת מתגלה לו, הוא מסתתר.
כשאת רוצה להסתתר, הוא יהפוך כל אבן עד שיגלה אותך. 

כשאת מכילה, הוא לא מראה רגש.

כשהוא רגש טהור, את לא יודעת להכיל.

כשאת בהרגשת פיספוס, זה לא מעניין אותו. 

כשהוא יתעניין, את תהיי המפוספסת. 

תתאזנו, תאזנו. 

תהיו פשוטים, זה עולם מסובך.

תרשו לעצמכם להרגיש, בלי זה אין שליטה. אין התמסרות. אין בדסמ. 

תיהיו אמיצים. אבל באמת. 

לפעמים נדמה לי שלא אהיה מסוגלת להמשיך לכתוב.
רוצה מאוד, אבל המילים לא זורמות.
נמצאת בחסימה, למה?
הנפש מרגישה כלואה, האויר לא נכנס, המילים לא יוצאות.
הרגשה נוראית.
הדבר שהכי משחרר אותי מהכל, לא נגיש.
כמה אני מנסה, ככה מוחקת.
ושוב, ושוב...
חופרת לעצמי עמוק, יש שם אוצר ועדיין לא מצליחה למשוך אותו החוצה. איזה עצבים...

האם נגמרו לי המילים? נגמר גם הכח? והאופטימיות, מה איתה?
לא רוצה לחשוב על זה, מחשבה יוצרת מציאות. צריך להישאר בפוקוס. לנשום ופשוט לתת למילים לזרום.
אולי אין לי אפילו מה להגיד?
לא! אני טעונה, ממש טעונה.

לא אמור להיות ההיפך? כשעצוב הכי קל לכתוב...אבל לא אצלי.
אני מתפזרת שאני עצובה, רצה למיליון כיוונים.
יודעת שזה זמני, יעבור. בטוח. חייב.

המשך יבוא. אולי. 

אתה אידיוט מושלם. 

שמעלה בי מחשבות, חשקים...

השיר הזה שהופך אותי מרגועה לחיית פרא רעבה בראש, בגוף, בלב.

השרירים נענים ומתחילים לזוז, העיניים נעצמות ומדמיינות..עפה.

המנגינה מכתיבה את הקצב שהידיים שלך נוגעות בי.
מרגישה את הנשימות שלך על פניי, מנסה להפגיש בין השפתיים אבל אתה מסרב לתת, רוצה להמשיך להתבונן וללמוד.
מהדק את היד החזקה סביב הצאוור, חונק ולוקח את מה שכבר שייך,

רק לך.

ואני רוצה להיות כלי נגינה בין אצבעותיך, שתשמע ותאהב את המנגינה שאתה יוצר.
מתחננת לכאב מספק, כזה ששורף, כזה שצורב ולא רק בגוף, גם בלב, בתוך הגרעין שלי שמזמן מחכה רק לך, לנכון...לראוי.

השיר הזה שהופך אותי לכנועה, למתמסרת, למייחלת למגע.

הגוף מבקש להרגיש עטוף, הנפש להרגיש שייכת וחופשיה.

אתה נמצא בתוכי, בועל את כולי כפי שאתה דמיינת ואני מתמסרת לרצון שלך, מאבדת את עצמי בתוך הניחוח של שליטתך. מייחלת שהרגע הזה לא ייגמר. הגוף הכואב נכנע לך והנפש כל כך מסופקת - רואים זאת בעיניים שלך ושלי, בחיוך מרגישים זאת במגע.

פוקחת עיניים, אני לבד.

השיר נגמר....ריפליי.

(כתוב בלשון זכר, מתייחס לכולם כפי שהם מגדירים עצמם...)

אנחנו חיים בעולם של הגדרות, מי השולט, מי הנשלט, מי הסוויץ', מי כזה ומי לא כזה..זה המצב.

יש הטוענים שלא הולכים לפי הגדרות, אבל אתה לא ונילי (או שכן) אתה בדס"מי (או שלא), והנה אתה בתוך הגדרה.

יש כאלה שמורדים בעיקר נגד עצמם - "לא מגדיר את עצמי".
יש כאלה שנצמדים למי שהם חושבים שהם - "אני השולט, הקובע".
ויש את אלו שלא סגורים מי הם אבל מתעקשים לא להודות -  "אני זורם, לא מגדיר את עצמי"...פואטי משהו.

אז אני יודעת מי אני. אני מוגדרת.
אני הגדרתי את עצמי, בהתחלה כשולטת ולאחר מכן שעברתי צד לנשלטת. היה רגע של בילבול בין לבין, על נושא זה אדבר בפוסט אחר.

נסיכה Princess

אוהבת יחס מלכותי מהמוביל כל יום. הנסיכה תעשה כל מה שביכולתה לרצות (יהיו פה ניגודים, שכן ישנה גם ה- brat).

אך ישנו תפקיד נוסף אותו היא ממלאה וחשוב אף יותר, בלילה - להפוך להיות הכי זנותית עבור אדונה, לפנק אותו בכל דרך אפשרית כפי שהוא רוצה, ולהנות מזה לגמרי.

פרחחית brat (בראט)

אוהבת להתחצף, להתווכח, להביע דעה כמעט על הכל, לאתגר את המוביל ולנסות לסובב אותו באופן כללי.
לעיתים עושה זאת במודע, אך לרוב זה דחף לא נשלט שמתפרץ החוצה.

לא קל להבין מי אתה ואת מקומך, לא קל להיכנס לתוך משבצת אלא אם כן היא ברורה.
מצריך הבנה עמוקה ומודעות עצמית גבוהה, אבל בעיקר אומץ להגדיר את עצמך ולחיות עם זה בשלום.

הסיפור הזה הוא קצת אחר, אפילו קצת מוזר.
אבל החיים שלי כאלה. מלאים בתופעות בלתי מוסברות.
את דוד הכרתי בשירות לאומי במד"א ב-2001, בא לעשות השתלמות כחובש קרבי ויצא לו להעלות איתי לאמבולנסים לא מעט, אם לא נאמר - כל התקופה שהיה שם, קבוע. הסתדרנו יפה, לא ממש היה בקטע "אקסטרימי", אבל לא טען אחרת...

דרכנו נפרדו שסיים השתלמות.
בשנת 2002 אחרי טקס יום הזכרון בבית עלמין כהרגלי הסתובבתי בין המצבות של החיילים, חיפשתי מישהו להגיד מולו (ועליו) תהילים. אחד כזה "מיוחד", אחד כזה שארגיש ש"צריך" את זה.

נערצתי מול קבר שעדיין היה בתקופת ה-30 יום, אדמה כיסתה אותו ושלט קטן עם השם ביצבץ לו שם. קראתי את השם אבל לא ממש קישרתי. המשפחה הרוסית של החלל הסתכלה עליי קצת בהלם, קצת מודה גם.. הרגשתי.

אמרתי כמה פסוקים, הנחתי אבן ועזבתי את המקום.
כשירדתי מהאוטובוס ליד הבית, הלכתי בגאווה. עשיתי משהו למען מישהו, למען משפחה שלא ממש בקטע של דת. הענקתי נחת למישהו שהיה זקוק.

לפני הכניסה לביניין, הבחנתי על הריצפה בכריכה של עיתון ישן שנראה מלפני כמה ימים...היו שם כמה פרצופים של חיילים שנפלו במבצע. בחצי עין התסכלתי והמשכתי ללכת לכיוון הבית ואז זה היכה בי.

חזרתי על עקבותיי וראיתי את התמונה של דוד בין הפרצופים...קראתי את שמו המלא. 
כן, אותו חייל שלפני חצי שעה קראתי עליו תהילים בחלקה, והנחתי על קיברו אבן בלי לדעת. הדמעות זלגו מעצמן ולא הצלחתי להירגע כמה שעות.
אבל בתוך כל העצב שהציף אותי, הצלחתי גם לחייך בשביל דוד.
כנראה שמישהו למעלה ממש אוהב אותו, ואותי. וכיוון אותי אליו לא במודע כדי שאעשה עבורו את הדבר שהוא היה צריך. עניין של אמונה...אתם יודעים.

אז דוד - נזכור ולא נשכח. תנוח על משכבך בשלום חבר. 💙