לאה גולדברג נפטרה בת 69, עם אהבה בחיים אבל לא מספיק.
וחוץ מזה שהיא על שטר של 100, וזה נחמד, אני חושב שהיא ניסתה לאורך השנים להגדיר והשירים שלה, ביחד עם הרבה חיבור לטבע, להכניס את מי שקרא אותה אל תוך מה שמתחולל בנפש. יש שיר אחד שלה שמדי פעם קופץ לי
אני הלכתי אז/לאה גולדברג
אֲנִי הָלַכְתִּי אָז
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד.
עַל פְּנֵי הָאָרֶץ צָחֲקוּ עִיִּים
וְרוּחַ בְּשָׁמַיִם אַדִּירִים.
אֲנִי הָלַכְתִּי אָז
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה.
עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְּהוֹמוֹת
וּרְאִי הַיָּם צִיֵּר לִי אֶת פָּנַי
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים.
הָלַכְתִּי וְהִגַּעְתִּי עַד דּוּמָה
וְאָז נִדְמֶה לִי כִּי מַתְחִיל דְּבַר מָה.
אפשר לקרוא את השיר הזה עם הרבה עצב שעולה או דוקא עם הרבה שמחה, אושר פנימי עמוק.
גם כי המילה ''כאילו'' כל פעם עולה למעלה וזה מבלבל וקשה
וגם, אני חושב, כי היא מנסה להגיד לנו משהו קשה על מערכות יחסים ועל מה שקורה בהן או לא. אני מרגיש שהיא אומרת פה שיש משהו בחוויה הזאת, של מישהו חולם אותי יפה, וראי הים מצייר לי את פני, יש בזה משהו שהוא דמיוני. מפחיד ממש! והלוואי שהיא מתבדה.
הלוואי הלוואי
