Random Thoughts

It hurts that you just seem to not care

And I'm done

Done being too understanding

Done being nice

Done with not being a priority at all

Done waiting

My heart is breaking and I can't take it

I can't even begin to explain how it feels - but it feels like dying

Feels like someone just ripped my heart out

I'm done not being taken into consideration
Done with feeling left out

Just done

All I wanted was someone to call mine

All I wanted was to feel loved

All I wanted is communication

All I wanted was for us to actually give this a real chance

But I guess you just really don't want any of that

Or you do, but just not with me

But I'm done officially

Even though my heart tells me not to but I can't keep going like this 

For a moment you were mine as I was yours 

But not anymore

Goodbye, my love

Love is a tricky thing 

You gotta put the work in 

If you don't then there's the door 

I can't be on stand by 

I need you to be more active in this relationship

Otherwise - I'm gonna leave 

I can't afford the heartache

The hurt I feel when you ignore me 

I love you, I truly do 

I just need more than you're giving me now 

And I know you can give me what I need

What I don't understand is why you don't? 

Well, we'll see today of you actually do show up

Living with chronic pain isn't easy

Everything hurts

Everyday it's something else that hurts more 

It's not being able to do a lot of things you'd wanna do

It's having people minimize your pain cuz others might have it worse or cuz "hey - at least you're still able to walk - or hey at least you have a supportive family etc...."

I can't even do basic house chores like sweeping the floor

Or doing laundry

Or doing the dishes

I can barely walk

I'm in so much pain that I cry almost everyday just from the pain

I might need surgery - and cuz of other health issues that the chances of something going wrong are a bit higher

I hate not being able to function as well I want

I hate being limited

I hate being in pain 24/7 

It's takes a toll on you

I hate feeling like a burden even though the people around truly care and truly want to help and keep saying that I'm not a burden but I can't help but feel like I am

Being disabled is not fun at all....

Being alone has it's pros and cons

One the one hand you get to explore yourself

You rediscover who you are

You have the time to just focus on yourself

On your journey

Your health

But on the other hand....

You get so lonely

It's not even about sex or being horny anymore

It's about just being fucking lonely

Having no one to care for you or for you to care about

No one to hug

No one to cuddle

No one to laugh with

No one to chill with

No one to do anything...

I just want to love and be loved

Don't I deserve that?

Everyone says I do, even I think so..

But then here we are..

And I'm all alone again,

Like always,

I end up being alone.

I feel broken.

 My trust in you has been shattered into peices. 

I can't believe that you could have done that.

All the facts point to you.

You keep swearing you didn't do it.

I want to believe you.

I can't even believe I'm doubting you.

Even if you didn't do it or did do it, 

My trust has been broken.

My heart has broken. 

I'm feeling used.

How can I trust you again?

I wish there was a way to prove if you did or didn't do it. 

And if you did, why?

7 years.

I've known you for 7 years.

Loved you and still love you.

I feel so fucking torn.

I don't know what to think.

What to believe. 

What to do?

How do we go on from here?

I don't want to lose you.

I don't want this to end.

I want you in my life.

But how do I even talk to you now?

I keep hoping that you didn't do it. 

But the facts are facts.

But there's no proof.

What do I do?

I'm just broken for now.

Completely broken.

Oh Amsterdam, 

We've met twice

But I already fell in love.

So peaceful,

So much art,

So much green,

And the nature. 

You're amazing. 

Soon I'll be all yours. 

For a short time. 

But we shall be United once again 

And I'll stay with you for eternity. 

You make my anxiety go away, 

So does my anger,

My pain,

My fear, 

You take it all away 

And you make it better 

Safer

More silent 

More peaceful.

הרבה זמן עבר מאז שכתבתי

הרבה דברים קרו גם בזמן הזה

סיימתי שנה ראשונה בלימודים ואני כל כך מאושרת וטוב לי בלימודים, ומצליח לי גם ממש טוב!

הרבה שנים עברו מאז שראיתי את המספר הזה על המשקל, חוץ מזה שסוף סוף ירדתי מהמשקל התלת ספרתי, אבל 10 שנים שלא ראיתי את המספר הזה. הרבה יותר טוב לי עם הגוף שלי.

והחברים שלי? לא יכולתי לבקש חברים יותר מדהימים! אומנם יש לי מעגל חברתי סביר אבל יש את ה2-3 האלה, שפשוט כל כך מאושרת שיש לי אותם בחיים שלי.

הרבה התנסויות חדשות, וחוויות חדשות, אנשים חדשים, החלטות קשות אבל חשובות ומאוד מרגשות, ופשוט בדרך הנכונה.

אבל... זה מוזר לי... מוזר לי שטוב לי, ששמח לי, מפחדת עדיין ליפול. מפחדת להכשל, להתאכזב, להישבר... מפחדת לאבד את הטוב הזה והאושר הזה, למרות שעדיין יש ימים קשים אבל עדיין רוב הזמן תכלס טוב לי.

לפעמים גם נגיד מעצבן אותי קצת שאחד החברים שלי לא מבין שהשיטה שאני מטפלת בה בעצמי היא באמת עובדת ונכונה לי למרות שאולי לרוב האנשים זה לא עבד. אבל אני מבינה שהוא פשוט דואג לי וזה בא מאהבה, אבל עדיין.. 

בסופו של יום, תקווה ואופטימיות זה המפתח. 

שונאת להיות חולה, שונאת את זה שלא מסוגלת לנשום כמעט, שאני צריכה להתעורר מדינה עמוקה מזה שאני לא מצליחה לנשום נורמלית. 

פאקינג דלקת גרון... כל הבית חולה.. 

יודעים למה שונאת להיות חולה? בעיקר 2 דברים.

1. לא יכולה לעשות יותר מידי ספורט כי אחרת יהיה לי התקף של קוצר נשימה 

ו2. לא מצליחה להפיל את הראש כמו שצריך!! ולמעשנים שפה, אתם תבינו את הכאב והעצב שמאחורי זה. זה מתסכל.

ועכשיו גם נאלצת לפספס שיעור מאוד מעניין לגבי תוקפנות גנטית! 😭

שונאת להיות חולה. לא כיף.

אבל מצד שני....

אני יכולה להשאר במיטה כל היום, ולאכול מה שבא לי... 

לכל דבר יש פלוסים ומינוסים בחיים, צריך לנסות להנות מהפלוסים פשוט במקום להתקע על המינוסים. 

לפעמים אני לא יודעת מה אני עושה עם עצמי תכלס. הרבה תכניות לעתיד וקצת מאבדת את עצמי בחודש האחרון. סבתא שלי שעסקה לגדל אותי נפטרה, ואז הanniversary 4 שנים מאז שניסיתי להתאבד וזה הכה אותי כל כך חזק יומיים בכיתי ללא הפסקה. כל זה הוציא אותי מהאיזור, קצת החזיר אותי לדיכאון. ואני לא רוצה. לא רוצה את זה. רוצה להצליח במשימות שלי. כמו לעשות יוגה, או לחכות למכון, או לאכול נכון או סתם להתקשר לרופא/ה לקבוע תור... מצד אחד לא רוצה לשקוע יותר לדיכאון, מצד שני אני לא יכולה להתעלם מהקושי שעובר עליי בחודש חודשיים האלה. אבל יש תקווה. כמו תמיד. תקווה שזה ישתפר. כי אני רוצה בזה. עמוק בתוכי יש מוטיבציה איפשהו. צריך רק למצוא איך לחזק את זה. יהיה בסדר בסוף, זה ברור. אבל עכשיו? עכשיו עדיין קשה לי. 

יהיה בסדר.

נ.ב. מאוד מתרגשת היום ללכת להופעה של החקיין של מייקל ג'קסון מלאס ווגאס. הזמר האהוב עליי. מקווה שאולי זה מה שאני צריכה כדי לשבור את השגרה של הדכאון שנכנסתי אליו. 

הרבה שינויים לאחרונה.

קטנים וגדולים.

חלקם מעמיסים עליי נפשית.

חלקם מעמיסים עליי פיזית.

וחלקם מעמיסים עליי כלכלית.

אבל הכל לטובה.

לאט לאט עושה את הצעדים הנכונים לקראת החלום.

בקרוב אגיע. 

בקצב שלי.