הוא עוד מעט צריך ללכת.
אנחנו יושבים על הספה, סיגריה אחרונה לפני שנפרדים, הידיים שלי לא מפסיקות ללטף אותו, בין מילה למשפט הוא מכסה אותי בנשיקות קטנות בכל הצוואר והפנים, אני מחייכת, מגרגרת כמו חתולה מפונקת, מתפללת שהרגע הזה לא יגמר לעולם.
שבועיים שלא נפגשנו, כמעט גם לא דברנו, הרגשתי שהחיים שלי נעצרו, שאין יותר בשביל מה להמשיך, כי איך אפשר להפסיק לאהוב פתאום?
אתמול בערב הוא שלח הודעה, שיחה קצרה וישר הרגשתי שגם הוא מתגעגע, שגם הוא מרגיש את החוסר, שהוא עדיין אוהב בדיוק כמוני.
הוא הודיע שהוא מגיע בערב, הלב שלי הפסיק לפעום לרגע, אבל החיוך חזר, ישר הרגשתי את כל הגוף שלי נרגע, איך חמצן מצליח להכנס בלי קושי...
כשהוא הגיע לא חיכיתי לשיחה או כל דבר אחר שהיינו צריכים לעשות אחרי השבועיים האלה, וקפצתי לתוך החיבוק שלו, כמה התגעגעתי!
שלוש שעות שאנחנו לא מפסיקים לגעת, להתחבק להתנשק, שבועיים של לחץ פיזי ונפשי התפרקו לתוך החיבוקים שלו, התמוססו בנשיקות שלו, ונעלמו עם המילים שלו.
אני עדיין מרחפת, כל פגישה שלנו מכניסה אותי למן בועה כאילו אין כלום ואף אחד בעולם מלבדנו...
עכשיו אחזור לישון בלי סיוטים ובלי להתעורר כל שעה...
לילה טוב
💜