ראיתי אותו, בפעם הראשונה. יושב שם כמו דמות פלסטלינה.
הוא היה רך, עדין, מבט תמים בעיניים.
נפגשנו בבית קפה. כמעט שמונה בערב וקבעתי עם חברים בעשר ,שעתיים מאוחר יותר.
בניגוד להרגלי לאחר, אפילו אקדים מעט, נקודה לזקוף לזכותי בעשרת האיחורים הבאים לפחות.
הוא ישב בשקט. במבט מושפל. דיבר בלחש ומידי פעם, שאף שאכטה סמלית מהמלבורו לייט שלו. סיגריה מגעילה.
הזמנתי אספרסו קצר עם קליפת לימון בצד. הוא שתה קורונה. השיחה סבבה סביב פרטים בנאלים.
"מה מושך אותך בבדס"מ?" חתכתי בשאלה חדה.
הוא הרים את עיניו והביט בי לראשונה.
"מה שיעשה לך טוב".
שאלתי אם אין לו גבולות אדומים. "לא" סינן, "אין לי" והצית סיגריה נוספת ברעד קל.
הזמנתי חשבון. שילמנו ויצאנו מהקפה. ידעתי שכל עוד לא אומר כלום, הוא יעמוד וישתוק שם כמו גולם. אחזתי בפרק כף ידו וגררתי אותו לכיוון דירתי. הוא נגרר ושתק.
נכנסנו, סגרתי את הדלת מאחורי, מבט אחד לכיוונו והוא על ארבע.
הלכתי למטבח והוא אחרי, זוחל. לקחתי כוס וזרקתי קוביית קרח פנימה. הוא ליקק לי את הרגל. רקעתי. הוא הבין ונסוג לאחור.
נכנסתי לסלון, הפעלתי את המערכת והכנסתי את הדיסק שהיה בהישג יד. הדלקתי כמה נרות.
הנחתי את הכוס על השולחן והבטתי בו. פלסטלינה מיד שיתף פעולה, הוא הבין והחל לתור אחר פינת האלכוהול בעיניו.
חייכתי. זה בתוך הארון ויהיה עליו להתאמץ קצת יותר.
הוא מלמל משהו.
"אני לא שומעת. תגביר את הקול."
"איפה המשקה שלך גבירתי?"
סופסוף שמעתי אותו ממש מדבר. בלי רעשי רקע של בית הקפה. היה משהו מיוחד בקול שלו.
"תצטרך לחפש...
אבל, על כל ארון שתפתח בטעות, תשלם.
תחשוב טוב לפני שאתה פותח איזושהי דלת.
תתפשט."
אהבתי איך שסידר את הבגדים בקפידה ולא זרק על הרצפה כמו מרבית הגברים. נשלטים או לא.
הוא ירד על ברכיו וזחל לעבר הדלת הנכונה. Fאק, שלא יפתח.
תזכור שכל דלת לא נכונה תביא איתה כאב. כמס' הדלתות, רמת הכאב. תחשוב טוב טוב.
הוא נעצר. חזר מעט לאחור ופנה לדלת השמאלית.
"אפשר לנסות גבירתי?"
"תנסה" הפטרתי.
הוא פתח את דלת הארון. "זה לא פה."
לא ראיתי אכזבה על פניו וזה לא מצא חן בעיניי.
לקחתי את אחד הנרות שהשעווה נמסה בו, וטפטפתי ממרחק זעום לאורך הגב.
השעווה החליקה במורד הגב הישר אל החריץ של התחת ובתגובה, הוא ניסה להתרומם.
העקב שלי ננעץ לו בגב בין טפטופי הנר, ושלח את המחשבה הזאת לאבדון.
"תמשיך."
הוצאתי את העקב מהגומה הקטנה שנטבעה בבשר והפלסטלינה שלי החל לזחול לכיוון הנגדי.
"רגע, לא עלה בדעתך שהעקב שלי התלכלך בשעווה? אל תענה. תנקה ורק אז תמשיך."
"כן, גבירתי. סליחה גבירתי. לא חשבתי."
היד שלי התלבשה לו יפה על הפנים. התבנית האדומה שהותירו האצבעות, התאימו לצבע עיניו.
"אמרתי לך לא לענות."
הוא ניקה את העקב בתאווה וכשראה שאני מסופקת, זחל לעבר הארון שממול.
"תישאר באזור הזה." הוא חזר.
פתח את הדלת הימנית במזנון ולפני שהספיק לומר רובי וויליאמס, נחת השוט על ישבנו השחום.
אחרי סדרת הצלפות הולכות ומתגברות, הבין שעמד בתחילה מול הדלת הנכונה וזז לעברה.
במבט מאופק, פתח את הדלת והוציא את הג'ק.
הקרח בכוס נמס.
שפכתי את המים שהיו בכוס על הרצפה. "תלקק, זבל."
התיישבתי על הספה עם הג'ק ביד.
איש הפלסטלינה עמד שפוף על ארבע באמצע הסלון שלי עם תחת אדום שנראה למרחקים.
בפוזיציה הזאת, הוא נראה לי הכי סקסי בעולם.
"אני יכול לסגוד לרגלייך מלכתי?"
הנהנתי והוא שקע בכפות רגליי. נהניתי. הזמן איבד משמעות.
הצלצול המזהה את החברה הכי טובה שלי פילח את האופוריה.
שקעתי בספה ולקחתי לגימה נוספת. שיט, אני שוב מאחרת.
לפני 18 שנים. 28 בספטמבר 2006 בשעה 20:11
