והנה הוא הגיע.
סוף סוף.. באמת סוף סוף. כמה אפשר היה לחכות, כמה אפשר היה להתבונן, להמתין, לקוות, להתאכזב, להתרגש. והכל לשווא. והכל לרוח.
זה היה ממש כמו פתיחת גלריה מפונפנת, כמו חצוצרה שמקרקרת על בואה של כרכרת המלכה, כמו זריחה מפתיעה באמצע לילה חשוך.
לא בטוח שיש מילים, לא בטוח שיש מילים בשום שפה. בטוח, למעשה, שאין דרך אחת (ובודאי שאין מילים.. אמרתי כבר) לתאר את עוצמת ההפתעה, ההתרגשות והשמחה הגואה בלב.
זה זה.
זה הוא.
ולא אחר.
זה ברור, זה ניכר לעין, ללב, ולשאר איברים.
ואיך שהוא בא. וואוו איך שהוא פסע למרכז הבמה, באסרטיביות, בגאון, זקוף קומה, ברור וחד לשון. כל האורות נמשכו אליו ברגע אחד, בעיקר האור האדום!
הוא פשוט אמר את שעל ליבו, הוא פשוט הוציא את הכל במילה אחת, בודדה, רבת משמעות, אמיתית כל כך, לא שגרתית. כך היה לי ברור שזהו, הוא הגיע.
הוא רק אמר:
"היי".
בום. רשימת התעלמות!
(נו ברצינות, תפתחו קצת את משפטי ההתחלה שלכם).
