ליבי במזרח

רציתי לכתוב רומן.

לא מסעיר, אבל נֹגה.

לא אחר , אבל כנה ואמיתי.

רציתי אהובה ואהוב בזוגיות "משעממת".

מכינים קפה אחד לשני (מוטיב חוזר,אני יודעת)

רבים על השמיכה.

כתבתי על זוגיות כזאת כי רציתי אחת כזאת.

רציתי לכתוב על זוגיות כדי לדמות לעצמי איך מערכת היחסים הבאה שלי תיראה.

בסוף התברר שאני רגישה מדי.

כועסת מדי. מתפרצת. 

אתה לא מכיל אותי , מה לעשות? אני אומרת לך שהיה לי יום נורא ואתה שולח לי תמונה של נעליים.

בבקשה תשיגו לי גבר נורמלי.

אולי אני הלא נורמלית?

כן אני תיק. אני כבדה לפעמים. קשה לי. אני לא מושלמת.

אני בוכה, אני רגישה, אני מתקשה לשתף, אני מפחדת, לא תמיד יציבה, לא תמיד מקשיבה .

אבל לפחות אני לא נפרדת בווצאפ.

עריכה: חזר להתנצל ולבקש לחדש קשר לאחר שלושה חודשים. אל תתפשרו ! 🖤💕

נמאס לי לשחק אותה קשה להשגה
להתחבר, להתנתק, סה"כ שנינו צמאים למגע
נמאס לי לעשות בכאילו, כמעט שם אבל לא
רוצה להיות זרוקה או קשורה במיטה, בשבילו

והחיוך שלך כובש אותי מחדש בהרף עין
אבל כנראה כדי שתשים עליי אני צריכה לשים זין
ולצאת להשתכר כאילו הכל שלם
ואולי זה כי אתה מרגיש כל כך בנוח להעלם
ואני מרגישה פתאום פחות טובה
כי מה בסך הכל ביקשתי? להיות קרובה

והבטן שלי מתמלאת בתסכול
בי כנראה הבלבול
כי אומנם אתה חמוד
אבל לי זה נראה אבוד

ושוב אני טינדרלה ברשת
מחפשת, מרגישה נואשת

ואולי הבעיה היא בי, מושרשת
אולי זה הזמן להודיע "פורשת"
או להשאיר מודעה בה אני דורשת :

"מישהו חכם ושנון דרוש
שיודע להתמודד עם חרוזים בגרוש"

ואת כל כך ענוגה וציורית, את כלכך פסטורלית יא בת של זונה.
את יפה ורגועה ומגיע לך כל גרם אהבה שאת רוצה.
ואת רגישה בדיוק במידה, אל תאשימי את עצמך שכואב לך או אכפת לך.
תאשימי אותו - שלא אכפת לו מספיק, שלא אכפת לו שלא תפגעי.

ועזבי אותו לרגע, את טובה בדיוק כמו שאת.
את רכה כמו כניסת השבת. יא בת זונה כמה שאת רכה.
אני נודרת שאת הכי רכה שהכרתי, בספר תורה.

גמרתי שלוש פעמים.

הייתי חייבת לשחרר, זה בזכותך.

תודה ששיחררת בי משהו.

"כדאי לך לגמור יותר מהר, אחרת? אכעס." 

איך אתה יודע לגעת בכל המקומות הנכונים, ולא רק במובן הפיזי?

רק חבל שאתה ילד. אני אתחיל בזה. אתה ילד, מתמקד במין וכמה שיותר, ולא בחיבור מאחוריו. אורגיות ? זה כיף. אתה שם בשביל הסיפוק הרגעי - לזיין חור חדש וללכת.
לו רק היית יודע מה זה לקום ולקבל למיטה את הקפה שלך, בול כמו שאתה אוהב, ממי שאתה אוהב, עם החיוך שלה, שפוגע בול.
והכל קצת יותר רך, ונעים ואוהב. וחמים. כי אהבה עושה חמים בלב.
לא חם, ולא רותח שאי אפשר לסבול - חם טוב כזה, כמו קפה של בוקר, בול כמו שאתה אוהב.

דרוש אהוב מסיירת חרוב, או סיירת צנחנים.

דרוש מישהו ממש טוב לב שיודע להקשיב.

דרוש מישהו שיסלח לי.

דרוש מישהו שמבין את המשמעות של להיות שולט אכזר .

דרוש מישהו שיכין לי אמבטיה אחרי סשן ולא יפחד כי אני בוכה.

דרוש אתה. שתסלח לי אדוני על מה שעשיתי. שחרר אותי מהאשמה. תעניש עד זוב דם,קיא וכל נוזל גוף אחר, רק סלח לי אדוני, כי חטאתי.

דרוש סטודנט עם עיניים כחולות שיריב איתי על מי יפה יותר. ובכלל אין פה וויכוח כי שנינו יודעים שזה אתה.

דרוש לי אתה עם גופיות הצבא וריח של קפה בבוקר וטעם של ביצים בפה.

אבל בגלל שזה לא יקרה..דרוש מישהו שיודע להזיז את הזמן אחורה.

תכתבי, זה משחרר,

כי ההתערטלות הנפשית

תשחרר אותך

מהבושה

בקרב הזה שבינך לבינך,
שוב הפסדת את עצמך.
איזה דבר זה -לעמוד מהצד,
ולראות אדם,
שבכל פעם שיש בו רצון ל'יחד',
הוא עושה הכל כדי להיות לבד.
" אני זאב בודד ",
זה משפט שאתה אוהב,
זו דרך אחרת להגיד -
"אין בי יכולת להתמודד עם הלב".

איזה דבר זה-
לראות אדם שיעשה הכל,
כדי לברוח מהטוב.
"אני מסובך כזה"- זה קל,
מה שקשה זה לאהוב.
עזוב. לילה טוב.




#MISMAS#

אחרי כמעט ארבעה חודשים של ניתוק, במקרה, בשבוע אחד התאחדנו. פעמיים.

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

מעניין שאותו אדם, שגרם לי להרגיש לראשונה, גרם לי להרגיש לראשונה בפעם השנייה.

על המדרגות במסיבת חזרה ללימודים, בחורה מכופפת, שניי גברים לצידה, ואישה אחת שלאט לאט גורמת לתחת המכופף להאדים. אתה מחבק אותי מאחורה נושם לי נשימות ארוכות וחמות לאוזן. פלג הגוף העליון שלך חשוף, פועם דבוק אליי.שנינו מסתכלים על הקבוצה. לאט לאט אתה חונק אותי, ואני מטה את הראש ,כדי להסתכל לך בעיניים. את מצמיד את הבירה הקפואה שלך ללחי שלי. היד הפנויה שלך מחליקה מתחת לחצאית שלי וככה, אתה משחק באיברים שלי מול להקת מתופפי התחת.

למה אני אומרת איברים? כי לאט לאט כבר לא מבחינים איתך, אם אתה משחק לי בראש, בדגדגן או בלב. 

מרגיש כאילו הזמן קפא. אני קולטת את המבטים סביבנו אבל מרגיש כאילו אנחנו הכי לבד בעולם, תחושת אינטימיות לא הגיונית לחלוטין, שכן אנחנו מוקפים באנשים. אתה מסדר את החצאית שלי חזרה, מנשק את הכתף והולך לדרכך.

אני וחברה רוקדות ודומינה גבוהה מתחילה ללטף אותי . ברקע אתה עובר, מכניס את עצמך לשיחה, שם יד על הכתף שלי ומציג אותי בפניי חבורת הבנות שאני איתן. "זאת __, פעם ראשונה כאן."
"כן… אנחנו יודעות.." למשפט הזה כבר לא הקשבת, כי הדומינה הפחידה אותך עם מבט שמסמן שקטעת אותה. אתה מרים ידיים בוויתור, צוחק, מתנצל והולך.

החברה לוחשת לי "היי, היית כבר במבוך ?" ואני לתומי, עונה שלא רק שלא הייתי במבוך, אלא אני גם לא יודעת מה זה.
היא מצחקקת ומבטיחה להראות לי בעוד כמה דקות. ממשיכים לרקוד. בחור גבוה תופס את העמוד והחבורה שאימצה אותי מקרבת אותי להביט ברקדן והחושים שלי מתחדדים.

אז אני מרימה שניי צ'ייסרים לבד. פעמיים טקילה. שוב פעם אתה קופץ לראות שהכל בסדר איתי. אני לא מתאפקת ושואלת מהסקרנות על המבוך. "בואי "אתה אומר, תופס את היד שלי ומוליך אותי דרך הרחבה ובמורד המדרגות.

אין דרך לתאר את המבוך למי שלא היה במבוך. סאונד של סטירה מפה, רשרוש אזיקים משם, מלמולים בלתי נפסקים ברקע המוזיקה המעומעמת מלמעלה, שנבלעת באופן ציורי בתאורה הכחולה. בתאורה הזו, לסאונד האזיקים המתכתי והמזגן המקפיא, שם נפרץ דבר קסום ויפה המכונה בפשטות " סֶכֶר שִׁכְחָה" .  

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

זו הפעם הראשונה שקיבלתי סטירה, ועוד איזה סטירה.
למרות שההורים סובייטים, מעולם לא חטפתי סטירה. עונשים כאלה ואחרים כן, אבל לא עונשים ... כָּאֵלֶּה

"פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר"

זה קרה כשהייתי ספונטנית ואתה במצב רוח טוב.אתה באת אליי,ישבנו בפארק בשתיים בלילה וכשהיה לי קר אפילו כיסית אותי עם המעיל שלך. וכאן אדוני, התחלת להפנט אותי - מצד אחד ג'נטלמן , מצד שני , מכל שעלה בשיחה ממש-לא ג'נטלמן.

דיברנו שלוש שעות, על הכל, וכשנהיה לך כבר קר אז נכנסו לאוטו, וזרקת לי בצחוק באטפלאג וחומר סיכה. אתה נשענת לאחור ואני שילבתי עלייך רגליים, משתדלת לא להתקרב יותר מדי. התחלת לשחק לי עם השיער ואיך שהוא, בדרך לא דרך, כמו נחש מזדחל ,הידיים שלך מצאו אתה הדרך לצוואר שלי.

הצמדת אותי לחלון. בהתחלה ניסיתי להכחיש, לא להראות שאני נהנת מדי ועדיין לא לשבור קשר עין. ואתה...בחושך, התבוננת. התבוננת בי מתחילה להעלות דמעות, כאילו ראית דרכי, ראית אותי עולה באש ונרטבת תוך כדי שאני משתנקת,אוחזת לעצמי בירך .
הרפיה.השפתיים יבשות, החזה עולה ויורד, מבקש להתמלא אוויר, ועם מבט מזוגג ראיתי אותך מחייך לעצמך חצי חיוך ממזרי, מסופק.

הצעתי לנסוע לים, כי זה שתי דקות מפה והתצפית יפה. ואולי גם קצת כי כבר עלה האור ואנשים התחילו לרדת לזרוק את הזבל ות'כלס, בנינו? יהיה חבל נורא שיראו את הבת של השכן ואשתו הגננת באוטו עם תל אביבי זר, מהופנטת.

הצחקתי אותך את זה אני זוכרת. אני כזאת, חדת לשון, חצופה אפילו.לא ציפיתי שתסטור לי.הסתכלתי עלייך ופתאום, משום מקום הורדת לי סטירה, הסטירה הראשונה שלי.והרגשתי אותך פוצע בי במשהו. אולי זה היה קרום הבתולין ,אבל זה של הלחי, שבעיניי הוא הרבה יותר מיוחד, כי זה לא מקום שמצפים למצוא בו קרום בתולין.

זאת היתה הסטירה הראשונה שלי. ובאותו לילה-בוקר סטרת לי עוד פעם, והצחקתי אותך עוד פעמיים, ובין נושא לנושא וכבר אחרי שנפרדנו לשלום ,עדיין מצאתי את עצמי חולמת בהקיץ על הסטירה הזאת.

היא כאבה אבל היא התלבשה בדיוק, היד שלך על הלחי כמו פאזל, בדיעבד אני אומרת שזאת היתה סטירה מושלמת, וקשה לפרפקציוניסטית להודות בזה.אני חושבת שהתמכרתי. אולי לכאב, אולי לאיום בעיניים שלך, ואולי לכל האווירה איתך.

זהו חבריי, סיפורה של הסטירה הראשונה שלי, אבל בהחלט לא האחרונה שלי.

כי עַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה