ליבי במזרח

"בואי לפה רגע ילדה יפה."

אני מרימה את הראש מהטלפון, זרוקה על הספה בסלון שלך. ממש לא בא לי לבוא לשום מקום. קיבלתי 80 במבחן האחרון, ובין לאסוף את עצמי מלהתבאס ללשכנע את עצמי לשבת ללמוד גם אם תקרא לי יפה, נסיכה, פרח – אני לא רוצה לקום. אני כל כך, כלכך לא רוצה לקום. אני שרועה, שקועה בשביזות, בחוץ - השרב מכה על החלונות, בפנים. המזגן מכה בי, ואני תלויה בין להחליט האם זה נעים לי או לא, בטח לאור זה שנשרפתי בקמפוס. אוי ירושלים, עיר הקודש וקרני הUV שלך. אני מרגישה תלויה בין 80 לבין הלא נודע – הלא הוא מועד ב'. אבל לבקשתך אני קמה. אין לי ברירה באמת, אני יכולה להיות בראטית, אני רוצה מאוד. אבל היצר לספק אותך, ועל הדרך להישען על השיש הקר גובר עליי.

"מה זה פה? "

אתה מצביע על חצי מעגל, כתם  של קפה שנשפך. כשבוחשים קפה, והוא קצת עולה על גדותיו ונשפך בחוסר אלגנטיות על השיש. דפוס די ברור. זירת פשע מסגירה. אני פולטת שאני לא יודעת, בחצי חיוך. מרגישה את המבט החם שלך.

יצאנו לאכול אוכל הודי היום. מקום קטן בנחלת בנימין שמזכיר לי שאני שונאת את תל אביב, אבל זה נושא לחוויה אחרת. נחמד לראות אותך בציבור, כי אתה חייב להיות שפוי. הכוח עובר לידיים שלי. בראטיות בציבור לעומת זאת זוכות להנות. שפוי אגב, זו מילה סובייקטיבית. אני קוראת לך "סייקו" בצחוק בחדרי חדרים, כי לפעמים נשמע כאילו העינויים שלך הגיעו מchan4 .  אולי מאופק זו מילה טובה יותר. אחריי שאכלנו שמתי לך ראש על הברך.
השולחן – פינתי.
המזגן – מעלינו.
הצוות – יכול לראות.

והיה משהו כ"כ מרגיע, בלשים לך את הראש על הברך, בפרהסיה. זה לא מיני בכלל, ולצופה מהצד זה גם לא בדס"מי בכלל. כמה נעים זה להרגיש אותך, מלטף אותי ברכות, מעביר יד על השיער, על הפנים שלי. אני רגילה לקיצוניות, לסטירות בפנים, לבכי, לרוק. אז דווקא בנחת היה משהו שונה. אז לענות לך , "אני לא יודעת" , כאשר אני בבירור יודעת, היה להגיד – זהו. סיימתי עם הנחת שלך. חזרה לרגיל והמוכר. זהו סופה של הפסקת האש ואני צריכה קצת אקשן. בטח לאור כוס הסטרבאקס שלי, העומדת על השולחן בסלון. אגלי זיעה של התעבות נוזלים על צדדיה.

לכל אחד יש אוסף. אני נתקעתי בייסיק וויט ביצ' אמריקאית (שאינני) ואצלי אלו כוסות רב פעמיות של סטרבקס. אז יש לי אוסף של לבבות שבורים וכוסות סטארבקס.

אתה מרים גבה אבל נשאר שקט. (שקט ?). אני שומעת את המוח שלך רוקח, זומם. את גלגלי השיניים שמרכיבים את העינויים שלי, שמחרמנים אותך,  עובדים. אני בראש שלך. אתה מתקרב אליי ואני כבר תוהה לעצמי מה תהיה ההרפתקה הבאה. אתה הולך לסטור לי בפנים? לחנוק אותי עד דמעות עם הזין שלך? עם היד שלך? לצבוע את הישבן שלי בצבעי ארגמן כעונש על כך שעניתי לך?  או גרוע יותר.. את הכוס שלי ? הירכיים הפנימיות ? אדרנלין ואקשן זה שילוב מסוכן. התמכרות קשה מלהתמודד איתה,להיאבק בה, אליה אני שבה שוב ושוב, מוצפת מהריגוש במחשבה על הסיכון, העמידה בפני התהום טרם הנפילה.

מוזר, אולי יכולתי להיות פסיכולוגית טובה אלמלא הייתי מוכרת את דעתי ונפשי להנדסה. אני חושבת שהייתי יכולה להיות אחת טובה כי אני מסתכלת עליך ורואה את השינוי הקטן, הכמעט בלתי ניכר בפנייך. העין שלך קצת קופצת ואתה מטה את הראש ימינה, כחושב. אם הייתי חצופה באמת הייתי שואלת בבטחון – על מה אתה חושב? המוח הקטן שלך מסוגל בכלל לחשוב בבירור? ככה הייתי מדברת לגור שלי פעם, אבל אני אוהבת את הגפיים שלי יותר מדי כדי להוציא דבר כזה מהפה, בראטית ככל שאהיה.

אתה מתקרב אליי, עכשיו? עכשיו להיות מאוימת? עכשיו לחשוש ממך?  אתה אוחז בפניי ומביא לי נשיקה רכה. מסתכל לי בעיניים ומניח עוד אחת על השפתיים שלי, ברוך. כמה רך אתה כשאתה רוצה. אתה מנשק אותי ארוכות במטבח, משעין אותי על השיש הקר. חובק את האגן שלי, מקרב אותי אלייך דרך היד שמונחת בין השכמות.

אתה מנשק לי את הצוואר, לאט, רטוב, רך (!!). ברגע שהשפתיים שלך מתנתקות מהצוואר שלי, ויורדות קצת לעצמות הבריח עוברת לי צמרמורת בגוף מהקור של המזגן שפוגע ברטיבות שהשפתיים שלך השאירו. אתה מלטף לי את שד ימין, ומתכופף עוד קצת ועוד קצת. מנשק, מלקק בעדינות את האגן שלי ואז קצת מתחת לפופיק. מדלג על נקודות אסטרטגיות ומנשק לי את הירך החיצונית, ואז הפנימית, ואז קצת מעל הברך. אתה כורע על ברך אחת, מרים את החצאית שלי ומסיט את התחתון שלי. האוויר הקר פוגע לי בשפתיים שהחלו להירטב.

אולי זה מה שהייתי צריכה, ירידה טובה. אולי זה מה שיוציא ממני את הבראטית, את החוצפה. אני מנסה לא להתרגש יותר מדי ונושכת את החלק הפנימי של הלחי שלי. פצע בתוך הפה הוא מחיר נמוך לשלם בתמורה לשמירה על הפאסון שלי. אתה מנשק רגע מימין, ואז משמאל ואז מעביר לשון חמה על הדגדגן שלי. אני מנסה לשמור על קצב הנשימה שלי. לא להסגיר שדווקא לרוך והחום שלך יש את היכולת להמיס גם את מלכת הקרח האוקראינית שאני מדמיינת שאני.

אתה טוב במכניקה. לכן זה רק הגיוני שאתה מרים את רגל ימין שלי ,דרך אחיזה בברך, ומניח אותה על הכתף שלך. אתה מניח יד אוחזת על הישבן שלי, משאיר את השריר שלי חם, להימנע מכיווצי שרירים. אתה סועד אותי, אין ביטוי אחר. אוסף אותי אל פיך, מחזיק אותי שלא אזוז. מוסיף אצבע, מקמר אותה בדיוק לזווית שלי מבפנים. התחושה הזו, אני כ"כ אסופה בפה שלך, כ"כ מפוסקת עם האצבע שלך, כ"כ פגיעה אבל כ"כ בשליטה על הפנים שלך. מכדור של לחץ ואנטיפטיות אתה נותן לי להתרפק על הפנים שלך, ובתזוזה קצת קדימה וקצת אחורה, עם היד בשיער שלך אני מרפה מכמעט הכל.

אתה מתרומם חזרה באותה הדרך שירדת. נשיקה על הברך, ואז על הירך הפנימית, ואז החיצונית, ואז קצת מעל הפופיק.

"נהנת? "

אתה מחייך אליי בזדון.
"בטח שנהנתי תותי, איך אפשר שלא? "

"אני שמח לשמוע. יחד עם זאת צר לי להודיע לך שאת לא הולכת להרגיש את הזין שלי בתוך בקרוב. כלומר, בטח לא בכוס. אולי תזכי לרדת לי או שאני אשתמש לך בתחת, אני מבטיח להרחיב אותך כמובן, שלא יכאב, אבל בוודאות לא בכוס. לפחות לחודש הקרוב. בטח שלא לגמור, אבל אדג'ינג כל יום. את תבכי ואני אתחרמן מזה שאת בוכה, אבל את לא גומרת ולא מרגישה אותי בתוכך בקרוב."

הצבע יורד לי מהפנים. רכבת הרים של רגשות. עוד לא הספקתי ליהנות מהלמעלה, כבר אנחנו מגיעים אל הלמטה ? מה? למה? למה צריך את העונש? מה קרה? מה חטאתי הפעם, אלוהים? מה הפעם, יא זין?

"אני בראש שלך. תפסיקי לקלל אותי במחשבות שלך ואני גם אענה לך על השאלה שאת בטח שואלת את עצמך – מה? אבל למה? " , כדי להוסיף לעלבון אתה משנה את הקול שלך בצורה ילדותית ומעקם פנים כשאתה מציג את השאלות שכמובן עוברות לי בראש. משפיל אותי ברוך ,כאילו הייתי ילדה קטנה שחוזרים אחריי מה שהיא אומרת.

אתה מחווה בפשטות לכתם הקפה שהשארתי על השיש, מחייך.

"לא יודע."