אגם הברבורים

משחררת את העצב החוצה, מתחברת אל עצמי יותר. המון פעמים חוזרים אליי פלאשבקים של דברים שעברתי. אני שומעת את השיר הזה, והכל צף כשהם אומרים ״דברים שאני לא רוצה לזכור״. אני נזכרת בעצמי, הילדה הקטנה, שבועטים אותה, משחקים לה בלב, בגוף, יורקים עליה, רצים אחריה כדי להרביץ ולחנוק אותה, מפרטים לה כל פעם מחדש איך היא צריכה להתאבד. זו צלקת. אבל אני נהנת להרגיש את זה.. אני לא נכנסת לדיכאון מזה, יש פעמים כמו עכשיו שאני והילדה ביחד. כשאני גם הילדה אני פחות מכה את עצמי על שאני ככה.. אני רק ילדה, זה בסדר, יש עוד זמן, זה בסדר פשוט לבכות ככה פתאום באמצע היום. בוכה ומתקפלת לתוך עצמי, מתכסה בפוך ומרגישה הגנה. מרגישה אהובה, ההורים מתחילים להבין אותי, המלכה שלי היא האור בחיי. זה לא עוצר ממני מלהזכר במאורעות איומים ולהכוות. זר לא יבין, הייתי רוצה להעביר את התמונות שיש לי בראש לסובבים אותי רק כדי שתהיה הבנה מלאה, וחיבוק אמיתי