אגם הברבורים

את הפוסט הזה כתבתי אתמול, בדרך הביתה מתל אביב. העדפתי לפרסם אחרי היום וחצי כדי לתת למלכה לחשוב, הפסקה קצרה ממני. עבר עליי שבוע קשה מלכת, שבוע של הישרדות, והיומיים האחרונים של להעביר את הזמן בלי להשבר. אז נשארתי שעה וחצי מעבר לזמן בבסיס, דיברתי עם המפקדות ועשיתי הכל כדי להרגיש ששם זה מקום בטוח. יצאתי לתל אביב עם חברה שהכרתי כאן עד עשר בלילה ואז חזרתי חזרה, עייפה, ונרדמתי. קמתי בבוקר ואמנם לקח זמן עד שהכנתי אוכל אבל הכנתי לבסוף, שתלתי את הליצ׳י שהנבטתי, טיפלתי בעגבניות כמה שניתן, סידרתי קצת, התקלחתי, קבעתי תוכניות לאחר הצהריים למקרה שאצטרך את התמיכה, עשיתי הכל כדי לא לחשוב. ואז כמעט נשברתי. מה שהסיח אותי שוב היה פרק של עובדה על חיילת בשם אלכס שעברה חיים לא קלים בבית. ממש לפני שהסרט הסתיים, וגרם לי לבכות לאורכו וקצת להזדהות, המלכה צירפה אותי חזרה לקבוצה שלנו. אני שוב הגורה שלה. אם כשצפיתי בסרט הזדהתי כשחשבתי על המשפחה שלי, את המשפחה השנייה שלי לא איבדתי, זה האור שלי עכשיו.  

——————

שמעתי את הקאבר הזה אתמול בערב. 

בדרך לביתם של המלך והמלכה

השירים ברדיו עלו זה אחר זה, אבל השיר הזה נגע בי ומצאתי את עצמי בוכה בכביש תוך כדי נסיעה.

אני, ברכב. בדרכי אולי להיפרד מהמלכה לתמיד.

מולי שבילים של אורות וכביש מהיר, נסעתי על 100 קמ״ש. 

וזה היה כמו סיפור, שעם כולו הזדהתי

לפעמים אני מנסה איך ההכי טוב שלי ולא מצליחה: להעביר מסרים, להשתלט על התפרצויות וחרדות.

לפעמים כמו עכשיו בלילה אני יודעת שלא משנה כמה התשתי את עצמי היום לא אצליח לישון.

המון פעמים אני בוכה כי איבדתי מישהו, משהו שלא ישוב אליי לעולם, ואין לו תחליף.

איבדתי אנשים שאהבתי והרגשתי שהכל הלך לטמיון, וזה הרגיש הכי נוראי בעולם.

ושם הייתי, בנהיגה, שומעת את המילים האלה. מבינה שזה המצב שלי עכשיו, אולי איבדתי את המלכה, המלכה שלי שאין לה תחליף.

ואז בשיר היא אמרה שאורות מובילים אל הבית,

ואני הייתי בדרך אל הבית השני שלי בכדי אולי להפרד

ודמעות זלגו מהפנים שלי, עד שהחלו להתפרץ.

התחלתי לנסוע מהר, הצלילים, הבכי, הכאב. הכל הרגיש כמו אופוריה, כמו חלום.

הגיע החלק האחרון של השיר, 
tears streaming down your face, I promise you I will learn from my mistakes

אמרתי למלכה שידעתי שכאב לה, אני מבטיחה שאלמד מהטעויות שלי, ולעצמי, שבכתה גם- את אותו הדבר.

השיר הזה מדהים במיוחד בגלל הכותרת שלו, ואני שנים מנסה לתקן את עצמי. באותו הרגע הכל היה בולט:

תחושת אהבה לצד אכזבה, חרטה וכוונה לשנות, ולתקן. הבטחתי לעצמי שאתקן אותי. אני בסדר, אבל צריכה לתקן אותי כי עברתי דברים קשים ויש דברים שאסור להם לבוא על חשבון המלכה.

בעיקר דמעות היו שם, ותחושה של איבוד, ואבדה