אני חושבת על זה המון לאחרונה. החיים הם כמו הישרדות, גם בלי תוכנית כמו ׳הישרדות׳, החיים קשים לכולם. תוכניות כמו משחקי הרעב ומפוצלים מתארים מסע מלא בקשרים מיוחדים ואומץ. הכל מתואר כסיפור פנטזיה לא אמיתי אבל הוא כל כך אמיתי, גם אם לא מדויק. כל פרט בדיוני אני יכולה להקביל למציאות מדויקת. מה שמביא אותי להרגיש שזה לגיטימי שלא הכל מושלם, אם שורדים כאן צריך רק להעביר את היום עם חיוך, וזה מביא אותי לקבלה. אני שורדת, אני לא מושלמת. אני לא כאן כדי להיות מדבקה יפה על הקיר. מצד שני, למה המציאות נראת כאילו שלמות זה דבר שקיים? אני תוהה אם זה דווקא בגלל הדברים הקטנים, היפים שעוזרים לנו להעביר את היום אבל גם מתעתעים שיש עולם אחר. מה המסקנה שלי? אני מרגישה מעורערת עכשיו, תוהה בקיומי. אבל אני חייבת לעצמי לפחות לחיות.. אני שווה לפחות נשימות, וכמה דברים קטנים ויפים שינעימו את שהותי..
לפני 3 שנים. 13 ביולי 2020 בשעה 20:54
