היא, שיודעת הכל. היא שחולמת להיות, ונהפכת לחלומות גדולים. יודעת מה טוב בשבילה, יודעת גם לבקש עזרה כשהיא לא יודעת, היא יודעת. היא, שלא מוותרת. היא ששוחה בזמן, שוחה מבלי לזוז, מיתזזת. היא שמרגישה הכל מהכל ומבחוץ נראת ממותנת. היא, שבוכה באוטו שלה, ואז מחייכת. היא זו אני.
היא שמזיעה מבלי לזוז, מעצם המחשבות שלה. מעצם החרדות שלה, והדמיונות שלה. לפעמים הדמיונות משתנים מחלום בלהות לחלום בהקיץ. לפעמים אחרים היו רוצים במוחה להציץ. היא שמתפשטת ובמקום לפשט, מסבכת הכל בראשה. זו היא, שמורידה את בגדיה בראשה. ומתחרמנת מהחרמנות של עצמה. היא שמטריפה את עצמה, כמה שטויות היא מכניסה לראש, כמה בראש היא סוטה.
היא הולכת ברחוב כל בוקר בדרך לעבודה, ביישנית, טובה, חיילת טובה. היא עושה את מה שאומרים לה כי היא אוהבת, ורוצה להעניק, היא מחפפת בעבודה כי היא כועסת, מעדיפה להציק. כשהיא מציקה, היא בעצם ילדה, הגרסה הכי חשופה של עצמה. אבל גם זה מוסתר, אחרים לא ידעו שכשהיא מתפשטת, היא מתפשטת מהמוסר.
היא אוהבת לעשות את מה שאומרים לה, אוהבת כשהמפקדת מסתכלת עליה עם חיוך, כשהיא מציקה.. חיוך לקטנטונת. חיוך לילדה. היא אוהבת תשומת לב, אוהבת אהבה. היא אוהבת לפנטז, לפני השינה, אחרי הצבא. היא אוהבת לדמיין את המפקדת מתכרבלת איתה כשהיא בבסיס, ולהרגיש החיילת הפשוטה. היא אוהבת שהקבנית אוהבת ומחבבת אותה. היא אוהבת כשגברים מתחילים איתה. היא מדמיינת את המגע שלהם, את הרגע שהם מתפשטים, היא מדמיינת את עצמה זזה על גביהם, כשהכל רטוב, על פני הגלים. זה משחרר, כשיש בתוכה משהו, למרות שתמיד היו בתוכה המון דברים.
קראתי עכשיו פרק מקומיקס אהוב. מישהי מאוננת מול החברה הכי טובה שלה, החברה תפסה אותה, באה אליה, והיא מהר התלבשה. החברה ישבה, רצית שאראה, לא? תאונני מולי. יכולה עליי, רק אל תגעי בי. היא ישבה לה על הירכיים. אוננה, רצתה לנשק. החברה עצרה אותה, אסור לך, אמרתי לא לגעת. היא הכניסה רגל מתחת לחולצה שלה ועיסתה לה את הציצי המושלם. והיא גנחה, והרגישה מושפלת, אבל גם התחרמנה מזה בפעם הראשונה. עשה לה את זה להרגיש ככה שוב, להיות משומשת.
היא רטובה. נוגעת בעצמה וכל כך חרמנית. היא שבוכה באוטו שלה, דמעות נופלות. שוב רטובה. מהר מאוד, ים.
היא שהמיניות שלה משלבת את החלקים החשופים ביותר של עצמה, מתפשטת, מתלבשת, סופגת. נאטמת, בוכה, משחררת, צוחקת, נוגעת, אוהבת
היא זו אני.