כמה פוסטים לאחרונה גרמו לי לחשוב. אני קוראת פוסטים על בידיאסם, קוראת את המילים, זו הייתה אני, עד לא מזמן. אני רציתי ועשיתי את כל זה. פתאום, אני קוראת פוסטים על סשנים, הצלפות, ונרתעת. היום זה עלה לשלב הבא- רוצה שק חבטות, מה אני רוצה? עד לא מזמן הייתי במקום הזה של להנמיך את עצמי עבור מישהו אחר, אהבתי את זה.
יש משהו בפרידות, ובכללי, ברגעים בחיים, שגורמים לנו להבין את גודל המעשה. בדיעבד זה נהדר ונפלא, זה מושך וקינקי, ואז באה התוצאה הגדולה יותר, וזה כואב, ומהלמטה צריך לצמוח ולגדול.
כשאני קוראת פוסטים כאן עכשיו, אני קוראת פוסטים מסוכנים מבחינתי. דברים שלא בריאים לי לעשות. לקרוא על רגע בו מישהו נמצא למטה, ובדיוק מה קורה לו.. זה מסוכן, למה הוא שם את עצמו שם? הוא יכול ליפול.
ואז לדמיין את עצמי שם.. אם זה מציף, מפחיד, וכל כך שגוי, למה אני רוצה את זה?
אני רוצה סקס, מיניות מדהימה, לשחק בתפקיד הסאבית, אבל לא להיות קלה.
מה שמושך אותי באמת זו התהייה, מה יקרה אם מישהו יראה דרכי את כל הכאב, דרך כל השכבות את כל המגננות שנוצרו לי עכשיו, ויקלף שכבה שכבה? זה יהיה להעמיד אותי במקום באמת, לשים אותי במקום פגיע, זה מושך אותי. אבל אני שומרת על עצמי מזה כל כך.
האמת שתמיד שנאתי בנות כאלו, שרוצות מישהו שיקלף אותן. אני כנה מדי ואוהבת להיות מקולפת מההתחלה. אבל מניחה שמצבים בחיים שמים אותנו במקומות בלתי נמנעים.
שמתי לב שלפעמים אני מדברת עם אנשים, ועפה על עצמי. לא רק כי אני באמת נהדרת, וגם מלאת מגננות כרגע, אלה גם כי אני יודעת איך אני כשאני לוחשת, יודעת איך המגע שלי, איך אני נראת בחוטיני דק, איך התלתלים שלי משפיעים על אנשים, איך אני יודעת, וכמה מהר הלב שלי פועם, כמה מהר הדמעות זולגות.
אני יצירה של אלוהים, שאני אהיה למטה? נראה אתכם..
