גם ילדות מתוקות יכולות. כי ילדות מתוקות הן לרוב הכי שבורות מבפנים. וכל פעם כשאני יוצאת מדיכאון וכל כך שמחה שיש לי תקווה ואור, כי אני נאחזת ככה בחיים, הוא בא, והורס, ורומס, את הילדה הקטנה שלו, הוא סוחט אותה, עד שהיא אינה, לכדי שיר קינה.
כל פעם כשהוא גורם לי לבכות, ועונד קמטים נוספים על פניי. כל פעם כשהוא מדבר בחוסר הגיון, או מדבר בכלל. פותח את פיו מולי. מעיר לי, על האוכל, הלבוש, על הכסף שאני לא מבזבזת, אני מממנת לעצמי את הכל. ומסתבר שאני עדיין זאת שמרוששת את הבית (: בגדים, תזונאית, מאמנת, אוכל לפעמים, יציאות, אפילו אותם קצת. אני עם מינוס 600 שקל בחשבון כי מה לעשות, חיילת. וכשאשתחרר, לחשבונות יתווספו פסיכולוגית, לייזר.. בעוד לאחותי, הכל קונים לה. הכל מהכל ומעבר. הם יקחו אותה לאכול בחוץ, יאהבו אותה, אין סיכוי שיצעקו עליה לרגע. אני השק אגרוף של הבית. וברגעים כאלה, שאומרים לי כאלו שטויות, ומעבר, אני לא מוכנה לזה. כשמבטלים את הילדה שבי, אין בעיה, רק אל תדברו איתי. הילדה תאהב את עצמה. אבל לנסות להרוס את האישה שבי.. זה לנסות לחדור אל הילדה שבי דרך השריון. אני לא אתן לאף אחד לעשות את זה.
אני מתמלאת בזעם בעיניים. הולכת. הלוך ושוב. הולכת. אגרופים קמוצים. כדי לא לפגוע באף אחד, יצא שהפכתי את כל החדר שלי, הפכתי אותו מעצבים. צרחתי.
זה זעם שאף אחד אחר בחיים שלי חוץ מהמלכה לא ראה. זה זעם של, החיים נלקחו מהידיים שלי. האור היחיד שנלחמתי עליו יום שלם. זה שוב חרדות, שוב לחצים ובזבוז זמן.
כותבת את זה כאן לכולם.
תפקפקו תמיד בילדות המתוקות בעולם
