אז נגעתי בעצמי. ומיד אחרי זה בכיתי. בעוד הדמעות זולגות אני שואלת את עצמי מה קרה כאן, שואלת אותי הגדולה, בפעם הראשונה- מה קשה לך? אלא שהחזרה לאני הקטנה היא בלתי נמנעת. אני כועסת. אני כועסת שיכול היה להיות לי קל יותר ובמקום אני מתקשה בהמון דברים בגלל כמה שנפגעתי כילדה. קשה לי לכתוב את זה כל כך, שבא לי למחוק את הכל. אני משתדלת לשחרר. מתאמצת. אבל בעצם, זה לא לשחרר באמת. ואני מוצאת את עצמי רוצה לפגוע בעצמי.
לא ממקום רע, לא ממקום אובדני, ממקום שאני רגילה שהרס הוא נפילה, בכי הוא נפילה בריאה יותר, דרך לשחרר. אבל מה קורה כשהגוף לא בוכה כשרע? גם עכשיו כשאני בוכה, אני עצורה ולא נופלת לגמרי. בלי ליפול, בלי הגלים של החיים, איך אפשר להיות בטוב באמת?
הכי בא לי עכשיו זה לקחת שוב סכין, להעביר אותה אלף פעמים על הגוף שלי. או לקחת איזה סם משנה תודעה. בא לי להעלם, להתרסק כדי לקום, בא לי להיות זבל אנושי.
איזה דחף מוזר זה, עבור מי שבסך הכל רוצה לחיות.
